מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 32
אאולם מדברי רש"י שם במנחות בהסוגיא "דבשר עגל שנתפח" משמע דכל זה קאי לענין הטומאה שבנבילה ולא לענין האיסור שבנבילה, והראיה שפירש "ונתפח עד כביצה" וכן בבשר זקנה דייק רש"י שפרש "בהמה שיה בו כביצה" ולא פירש דקאי גם על כזית לענין איסור, ואמנם גם כל הסוגיא שם בגמרא מדברת רק על טומאה "ת"ר, בשר זקנה שהיה בו כשיעור ונצמק פחות מכשיעור טמא לשעבר וטחור מיכן ולהבא" ואע"פ דאמרינן אחרי כך "כי פליגי, כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח, מר סבר, יש דחוי באיסורא, ומר סבר, אין דיחוי באיסורא" גם שם הכוונה רק לענין טומאה כמו שפירש"י שם "כיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה דאורייתא אלא דרבנן", ואנו למדים מזה דאמנם האיסור של נבלה בא מפני שהיא מתה, כלומר, מצד עצם הדבר, אבל הטומאה באה מצד הפעול, מצד מה שנתנבלה.
בומקור הדבר הוא מהא דחולין (ט' ע"א) "לא בדק מאי וכו' טריפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבלה ומטמאה במשא מאי קמיפלגי בדרב הונא אמר רב דרב הונא וכו' מר סבר, בחזקת איסור קיימי והשתא מתה היא, ומר סבר בחזקת איסור קיימי אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן", ועי' ברש"י שנימק זאת "שהרי בשר מן החי אינה מטמאה", ולכאורה הדברים בלתי מובנים הם, דהא ס"ס איסור אבר מן החי בודאי שכבר איננו, ואע"פ שרש"י מפרש תמיד שהכוונה של חזקת איסור בבהמה הוא אבר מן החי ע"כ דהכוונה הוא מצד דמחזיקין מאיסור לאיסור, וס"ס יש עכשיו איסור נבילה ומדוע לא יטמא?
גאכן כוונת רש"י הוא עפ"י דברי הרשב"א ביבמות (פרק ג') שהסביר את הא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אע"פ דאין מחזיקין מאיסור לאיסור משום "דבהמה כל שלא מתה או שמתה אם לא נשחטה כהלכתה אסור, על כן כשאתה בא לומר שנתחדש ענין המכשירה עליך הראיה, ודכוותה הכא צרת ערוה תאסר ואילו מת בעלה הותרה לשוק והרי מת ואתה בא לומר שנתחדש בה ענין האוסרה עליך הראיה" כלומר, שתופס ג"כ שגדר חזקה הוא מפני שמעמידים על צד של העדר הסבה והשחיטה היא סבה להתיר באכילה אבל לא המיתה הוא סבה לאיסור, אלא מכיון שאין שחיטה המתרת ממילא היא נשארה באיסור, וממילא זהו גופא מסביר לנו רש"י בכאן, דיש הבדל בין איסור נבילה ובין הטומאה שבנבילה, דהאיסור בא כנ"ל מצד העצם שבדבר כלומר מה שהיא מתה, וממילא השחיטה באה בזה בתור מתיר, וכשנשאר הצד של העדר הסבה היא אסורה, אבל הטומאה באה כאמור מצד הפועל מצד מה שנתנבלה, ולענין זה לטהרה מידי נבלה, הנה השחיטה אינה פועלת באופן חיובי, אך באופן שלילי שבאופן שכזה אין סבה של טומאה, וכשנשאר הצד של העדר הסבה ממילא היא טהורה, ורש"י מנמק את זה מכיון דחזינן דאבר מן החי אינו מטמא אע"פ שהאבר הוא ס"ס אבר מת, וש"מ דלא מה שהוא מת הוא מטמא אלא פעולת המיתה, כלומר מה שנתנבלה.
דובאופן שכזה עלינו להגיד דבזה גופא הוא המחלוקת, דאמנם שניהם סוברים דגדר חזקה הוא מצד העדר הסבה, אלא דיש מחלוקת אי מחלקינן בין גדר איסור שבנבילה ובין גדר הטומאה, או דשניהם הם מסוג אחד.
הואפשר ג"כ דאמנם שניהם סוברים דכן מחלקינן בין האיסור ובין הטומאה שבנבילה, אלא דהמחלוקת היא מעין המחלוקת שבכתובות (י"ג ב') אי "מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה" או "מאן דמכשיר בה פוסל בבתה", כלומר, מאחרי דס"ס שני הספיקות באים ממעשה אחד אם שייך בזה חלוקה מצד החזקות הסותרות.
ווהיוצא מזה בקצור, שמושג נבלה כולל שני דברים: א) העדר החיות שמזה בא האיסור אכילה. ב) פעולת ההתנבלות שמזה באה הטומאה.
זוממילא גם מהות השחיטה כוללת שתי מדות א) מדת השלילה לשלול את איסור האכילה שבא מצד העדר החיות, וזה בא רק מצד הדין המתיר שיש בשחיטה, שזאת אומרת, שאע"פ שהמציאות היא מציאות איסור, כי ס"ס הלא גם בשחיטה יש העדר החיות, בכל זאת משמשת פעולת השחיטה בתור סבה תמידית להתיר את האיסור הזה.
חב) מדת העדר כלפי הטומאה, כי הטומאה כנ"ל באה רק מפעולת ההתנבלות ופעולת השחיטה איננה בכלל זה, וכשנשחטה אי אפשר להגיד שהשחיטה שללה את הטומאה, אלא שאין כלל סבה לטומאה, ז.א. העדר הסבה.