מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 33
אועכ"פ לפי ההנחה הנ"ל שחזקת איסור בספק שחיטה המכוון הוא שנשאר הצד של העדר הסבה, וע"כ אין בזה משום טומאה, אלא משום איסור אכילה, נבין את דברי הגמרא בב"ק (דף צ"ט ב') "ההוא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב טרפיה ופטריה לטבח מלשלומי דמיה וכו' תרתי למעליותא, דלא אכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה" ועי' בט"ז וש"ך ביו"ד סי' י"ח שעמדו על זה, הא כאן דס"ס הבהמה טריפה ויש בזה משום הפסד ודאי, ומדוע יהיה באמת פטור לשלם? ולא שייך כאן לומר שספק ממונא לקולא, הא בכל הספיקות אנו מביטים תמיד על עיקר הספק ולא על המסתעף, כאשר נתבאר אצלנו בכמה מקומות, ועיקר הספק הוא בודאי באיסור וספק איסורא לחומרא? ועוד יותר יש להקשות מכיון דיש ספק בשחיטה הא יש בזה משום חזקת איסור כדאמרינן "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה". ויש בזה בודאי משום מזיק ומדוע יהיה פטור?
באבל לפ"ד הנ"ל מובן הדבר היטב, דהא זה יסוד גדול בדיני אדם המזיק, כאשר ביארנו במדת חיוב ושלילה שהוא חייב רק במקום שהפסד הדבר בא באופן חיובי מעצם פעולתו, אבל אם כל ההיזק בא רק באופן שלילי, זה ששלל את הדבר המציל שהיה יכול למנוע את פעולת ההפסד, כמו "זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקו" שפטור, וא"כ נהי שמזיק נקרא לא רק כשההיזק בא מהמציאות של הפעולה, אך גם מהדין של הפעולה, כמו טבח שקלקל בשחיטתו, אבל ההבדל הוא בזה, שאם עשאה נבלה ודאי שאז כפי שאמרנו שפעולת הנבול היא האוסרת ומטמאת, הנה בא ההפסד באופן חיובי מהפעולה, אבל בספק שחיטה שנשאר רק העדר הסבה והוה כאילו לא שחט כלל, וההיזק הזה לא בא באופן חיובי מהפעולה, אלא רק להפסיד דבר המציל, שמעיקרא לפני השחיטה היתה לו עצה לסלק את האיסור ע"י השחיטה וע"י השחיטה שקלקל שלל את העצה הזו ואינו אלא גרמא ופטור.