מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 20
אכל חזקת איסור והיתר בנויה, כאמור, כמו כל חזקות דמעיקרא, על יסוד שבספק נשאר תמיד הצד של העדר הסבה, וכל דבר שהיה מותר הנה האיסור דרוש לזה וההיתר כבר בא מהעדר הסבה, ולהיפך, כשהיה אסור והותר - דרוש ההיתר לסבה והאיסור ימשך ע"י העדר הסבה.
באולם דברים האסורים והמותרים מתחילת ברייתם בלי השתנות כמו חלב ושומן, למשל, לכאורה את אלה אי אפשר להכניס במושגי סבה ומסובב להגיד כי אחד מהם דרוש לסבה והשני בא כבר מהעדר הסבה.
גאולם באמת גם עצם איסור והיתר בכלל אפשר להכניס לתוך מושג הסבה והעדר הסבה, באשר, כי האיסור דרוש תמיד לסבה גורמת, בעוד שההיתר כשהוא לעצמו בא מהעדר הסבה, כלומר, כי בכ"מ כשאין איסור בדבר הנה הדבר ממילא מותר, אבל לא נגיד להיפך, מכיון שאין היתר בדבר אז הוא ממילא אסור.
דועל היסוד הזה בנויה ההנחה המוסכמת דבביטול ברוב, שלדעת הרבה ראשונים אמרינן, שהאיסור גופא נהפך להיות היתר, אבל לא אמרינן להיפך, שברוב איסור יהפך ההיתר להיות איסור, כלומר, שעצם המושג ביטול הוא מושג שלילי, מבטל ולא מקיים, ובאיסור, כשנתבטל הוא נעשה ממילא היתר, אבל בהיתר, אפילו אם נתבטל ההיתר, עדיין לא נעשה איסור, כאשר עוד נאריך בזה בהמדה "חיוב ושלילה".
הובזה נבין את שיטת הרמב"ם, הידועה, שכל ספיקא דאיסורא מה"ת לקולא. שלכאורה, מאין מצא לו הרמב"ם במורה שספיקא לקולא? אך לפ"ד שכיון שזה כלל גדול שבכל ספק אנו תופסים את ה"דרך הממוצע" וממילא נשאר הצד של העדר הסבה, וא"כ כשאנו מסתפקים אם זה אסור או מותר נשאר הדבר ג"כ כמו שאין לו לא סבה לאיסור ולא סבה להיתר ואז הוא ממילא מותר, כנ"ל.
וובזה אפשר ליישב גם קושית התוס' שהקשו: מנין אנו יודעים שספק טומאה ברה"י טמא אפילו כשיש חזקת טהרה, מאחרי שבסוטה, כיון שקינא לה ונסתרה איתרע חזרתה? אך לפ"ז ניחא, משום דאם היה הדין שחזקת טהרה מועילה לא היה אפשרי כל הדין של ספק טומאה ברה"י טמא, מאחרי שכל המושג חזקה הוא שנשאר הצד של העדר הסבה ובשביל כך היה צריך להיות טהור אפילו בלי חזקה.
זוידועה היא התמיהא שמתמיהים הכל על הראב"ד, שבפ"י מהל' כלאים (הלכה כ"ז) הסכים לדעת הרמב"ם שספיקא מדאורייתא לקולא, ובפ"ט מהל' טומאת מת הנ"ל השיג עליו? ולפי דרכנו אפשר למצוא גם על זה תירוץ, כי שם בהלכות כלאים מדבר הרמב"ם באיסורים שבאים ע"י איזו התחדשות, כמו, למשל, איסור כלאים, שאף שהראב"ד, כאמור, אינו סובר כהרמב"ם שהמושג חזקה הוא מצד העדר הסבה, אך שם אפשר לבוא מצד חזקה גם במובנה הרגיל, שאנו מניחים את הדבר בלי התחדשות, וממילא הוא מותר, משא"כ בהלכות טומאת מת הנ"ל, שמדבר בדרך כלל גם בטומאות וגם ביאסורים, אפילו באלה שהם מתחילת ברייתם, סובר הראב"ד שאי אפשר להשתמש בזה במושג של העדר הסבה והרמב"ם סובר דגם בזה שייך כנ"ל.
חוזהו שכלל הרמב"ם (בפ"ט מהל' טומאת מת הל' י"ב) את כולם בחדא מחתא ואמר "ודבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן משום ספק הרי הן של דבריהם, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא בטומאת ודאי, אבל כל הספיקות בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים" מפני שגם איסור וגם טומאה מכל הסוגים דרושים יסוד חיובי לכך, בעוד שההיתר והטהרה בכלל המה מושגים שליליים, וכשאין יסוד לאיסור וטומאה ממילא הוא מותר וטהור.
טומקור הדבר לקח לו הרמב"ם מהלכה הפסוקה שספק טומאה ברה"ר ספיקא טהור שע"ז באמת אין לנו קרא, אלא שיש לנו קרא שברה"י ספיקא טמא, והטהרה בספיקא ברה"ר כבר אנו יודעים ממילא מטעם הנ"ל, ואע"פ שתמיד איסור מטומאה לא ילפינן, אבל כאן אנו למדים זה מזה, מפני שבזה, בספיקות, יסוד אחד לכולם, היסוד של העדר הסבה כנ"ל.
יובזה מתישבות הקושיות שמקשים על הרמב"ם הנ"ל מהא דחולין (י"א ע"ב) דיליף דאזלינן בתר רובא מפסח וקדשים, שלא חיישינן שמא טריפה הוי, ומר"ה (י"ג ע"א) "מהיכן הביאו עומר, דלמא הביאו שליש ביד עכו"ם והתורה אמרה קצירכם"? משום דבקדשים הספק הוא דוקא בסבה המתרת, דזהו ההבדל בין חולין ובין קדשים, דבחולין אנו דרושים לסבה כדי לאסור, ובקדשים - להיפך, אנו דרושים לסבה כדי להתיר. כי עצם המושג הקדש הוא מושג איסורי, אלא שיש דינים מיוחדים שע"י הותרו. ובאמת, בודאי שכל עיקרו בא להתיר, ושם גם הרמב"ם מודה, שדוקא מתוך כך שאנו מעמידים תמיד בספק על צד של העדר הסבה, ובשביל כך אנו הולכים בזה לחומרא מדאורייתא.