מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 21
אגם דברים שהם בודאי בגדר סבה יש שהפרטים שבהם, כלומר, האופנים הקבועים בדרך עשייתם, שאלו הפרטים כבר אינם בכלל סבה לחלות הדבר, אלא להיפך, שבאופן נגודי הם המעכבים את תוצאות החלות.
בלמשל בגיטין, שבודאי הכתיבה היא סבה לחלות הגירושין, אבל הפרטים הרבים שיש בזה כבר אינם בגדר סבה, וזהו הסבר דברי הרמב"ם (בפ"ז מהל' גרושין הלכה כ"ד) "במה דברים אמורים כשהתנה עליה הבעל תנאי זה, אבל אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה, אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת - וכו' - ואין חוששין שמא ימצא מזויף, כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר, כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל, או עד שיביא ראיה שהוא מזויף או בטל, שאם נחוש לדברים לו וכיוצא בהן, כך היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו, שמא בטלו ואחרי כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא מזויף מתוכו או שמא שלא לשמה נכתב", שזהו הגדר, דכל אלו הדברים המה רק פרטים המעכבים, אבל לא בתור סבות לקיומו של הדבר, והתורה אמרה רק "עפ"י שנים עדים יקום דבר" ורק הקמת הדבר צריכה לשני עדים.
גובזה אפשר למצוא גם פתח בהבנת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, בענין שליח הולכה בקדושין: אי בעינן עדים או לא, דלהרמב"ם לא בעינן בזה עדים, והראב"ד חולק עליו, מפני דלהרמב"ם גם שליחות להולכה הוא רק הכשר לסבה, אבל לא הסבה הגורמת בעצמה המקיימת את הדבר, כלומר, דמנוי השליחות הוא רק הכשר לדבר, שמעשה השליח יפעול כמו מעשה המשלח, אבל עצם הסבה המקיימת את הקדושין הוא מעשה הקדושין של השליח, וכאמור, רק הקיום דבר בעצמו צריך לשני עדים.
דוזה נכנס באמת להמדה של "שתי סבות" הבאה להלן, כלומר דגם כאן יש שתי סבות, מנוי השליחות והקדושין בעצמם, וכאמור להלן, שיש הרבה פעמים בשתי סבות, שהסבה הראשונה הוא רק בתור הכשר לסבה השניה, שרק היא המקיימת את הדבר.
הוהחדוש שיש בזה מבכל "שתי סבות" הוא, דכאן יש גם מסובב באמצע בכל האופנים, זאת אומרת, דהמנוי הלא בכל האופנים גרם שיתהוה על השליח דין של שלוחו של אדם כמותו, אלא שבנוגע למעשה הקדושין הנה סוף סוף המנוי איננו בבחינת סבה, אלא בבחינת מכשיר לסבה כנ"ל.