מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 22
א"כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה", וגם שם נופל הספק אם החיוב שבדבר - כלומר, האופן הראשון, שכל העולה ליבום עולה לחליצה הוא בתור סבה ומסובב, וממילא השלילה שבדבר - "כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה" - הוא בבחינת העדר הסבה, או להיפך.
בומרכז הספק הוא בזה, אם עצם הזיקה בעיקרה באה על היבום והחליצה הוא רק דבר המסתעף מהיבום, ואמנם, באופן שכזה, יש להכניס את זה יותר תחת המדה של "עצם והסתעפות", או דעצם הזיקה מתהוה תיכף גם ליבום וגם לחליצה, אלא שמה שאינה עולה ליבום משמשת בתור סבת מניעה של החליצה.
גוהנ"מ ג"כ באופן, שאיך שנימא אנו סותרים את עצמנו, דאם נימא דכיון שעולה ליבום עולה לחליצה, ע"י זה לא תהיה ג"כ עולה ליבום, אבל גם להיפך, אם נימא דכיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה שוב תהיה עולה גם ליבום.
דובציור שכזה אנו מוצאים מחלוקת רש"י ותוס' ביבמות (ו' ע"א), שעל הא דדחינן שם "שכן הכשר מצוה" פירש רש"י "משום דאיכא למיפרך, שכן הכשר מצוה, דאי אפשר לקיים כבוד בלא דחית הלאו, אבל גבי יבום יכול לקיים המצוה בלא דחית הלאו, דאפשר בחליצה", ובתוס' הקשו על זה, דאין זה אפשר, דאי אפשר ליבם משום כרת חליצה נמי לא תבעי, דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה?
הוכאן יש לנו הציור הנ"ל, דכיון דהוא סובר כאן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, הרי יש לומר אפילו באחות אשה - כל שעולה ליבום עולה לחליצה, אבל שוב אם היא עולה לחליצה, הרי אפשר לקיים שניהם ושוב אינה עולה ליבום, אבל מאידך גיסא, איך נימא: דכיון שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה, הרי באופן שכזה אי אפשר לקיים שניהם ושוב עלינו לומר שתעלה ליבום ג"כ.
ווכאמור באופן שיש סתירה מינה ובה תלוי איזה צד הוא הסבה ואיזה צד הוא העדר הסבה.
זובכן, רש"י יסבור דעולה ליבום זהו הסבה והעולה לחליצה הוא המסובב, או כפי שאמרנו, דהראשון הוא בבחינת עצם והשני בבחינת הדבר המסתעף. והתוס' סוברים להיפך, דהשאינו עולה ליבום זהו הסבה כנ"ל.