מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 23
אהכלל של עשה דוחה ל"ת הוא רק באי אפשר לקיים שניהם, אבל באפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, וגם בזה נופל הספק, אם האי אפשר לקיים שניהם זהו הסבה של הדחיה, שהעשה דוחה את הל"ת, וממילא כשאפשר לקיים שניהם זהו העדר הסבה, שבאופן שכזה אין סבה שהעשה תדחה את הל"ת, או להיפך, שהאפשר לקיים שניהם זוהי הסבה לדחית הדחיה, והאי אפשר זהו רק העדר הסבה, כלומר, שעצם הדחיה בא מצד העשה והל"ת כשהם לעצמם, אלא שדינא הוא שבכ"מ שאפשר לקיים שניהם זהי מניעה המונעת את דין הדחיה.
בונ"מ ג"כ באופן שאיך שנגיד נסתור את עצמנו, שאם נימא שהעשה דוחה את הל"ת יהיה אפשר לקיים שניהם, ואם לא ידחה שוב אי אפשר יהיה לקיים שניהם.
גואנו מוצאים ציור שכזה במנחות (צ"ה ע"ב) שמקשינן שם בגמרא על המשנה "אחת שתי הלחם ואת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפיתם בפנים ואינן דוחות את השבת", מקשינן שם "אי קשיא הא קשיא, ואפיתם בפנים אלמא תנור מקדשא, ואינן דוחות את השבת איפסלא בלינה?" ובתוס' שם "תימא, היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלי בלינה, הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן? - וכו' - וי"ל כיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן"
דוכאן יש לנו באופן בולט הציור הנ"ל, דאם נקבע ששתי הלחם ולחם הפנים דוחים את השבת, הרי אפשר לקיים שניהם בלי דחיה, שהרי אפשר לעשותם מערב שבת ולא יפסלו בלינה, דהא כלי שרת אין מקדשים אלא בזמנם, אבל מה נימא, שבשביל זה אינן דוחות את השבת, הלא א"כ זמנם הוא מערב שבת, ושוב נפסלים בלינה, ומקושית הגמ' נראה, דתפסינן דאין האי אפשר לקיים שניהם הסבה לדחיה, אלא להיפך; שהאפשר לקיים שניהם הסבה לדחית הדחיה וממילא, בכה"ג, נשאר הדין שעשה דוחה ל"ת.
האמנם הרמב"ם (בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הל' ז') פסק כדברי המשנה הנ"ל ולא חש לקושית הגמ' הנ"ל, ונראה דתפס, דהאי אפשר לקיים שניהם זו היא סבת הדחיה וממילא, בכה"ג, שפיר לא דחי.