מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 24
אאם אנו מוצאים מעשה שוה בשני דברים שונים, אלא שבדבר אחד דרושים למעשה איזו פרטים נוספים, אין אנו חושבים את הפרטים בתור סבות גורמות אלא רק שליליות מעכבות.
בדוגמא לדבר, הא דאמרינן "שחיטה בקדשים לאו עבודה היא" וכפי הסבר התוס' בזבחים (י"ד ע"ב) לפי ששוה שחיטה גם בחולין וגם בקדשים, א"כ לאו מטעם עבודה צותה התורה שחיטה בקדשים, וע"כ כשרה השחיטה גם בזר, ואע"פ שיש כמה פרטים המבדילים בין שחיטת חולין וקדשים, כמו ששחיטת חולין אינה צריכה כוונה ושחיטת קדשים צריכה כוונה, ומתעסק בקדשים פסול, ושחיטת קדשים בחוץ פסול, וגם יש קרבנות ששלא לשמן פוסל בהם, אבל היות שס"ס בעצם הפעולה אחת היא, אין אנו תופסים את הפרטים בתור סבות גורמות, שע"י כך היתה בודאי נחשבת השחיטה בקדשים לעבודה, וממילא היינו דרושים גם כן כהן ככל העבודות, אלא שאנו אומרים, שהפרטים הללו באים רק לעכובא, וממילא אין לך בו אלא חדושם, וזולת זה, אין מעשה השחיטה בקדשים שונה ממעשה השחיטה שבחולין.
גוהנה הגאון ה"ושב הכהן" מחדש, דבמדבר שחולין הותרו גם ע"י נחירה ורק קדשים היו בעי שחיטה, אז נחשבה באמת שחיטה לעבודה והיתה פסולה בזר, והגאון "עונג יו"ט" מקשה ע"ז, דהא בין כך ובין כך יש הבדל בין חולין וקדשים לענין כוונה וכדומה? אבל לפ"ד יבואר, משום דכוונה וכדומה, הם רק בתור פרטים המעכבים, כיון דס"ס עצם המעשה אחד הוא גם בחולין וגם בקדשים, אבל אם בחולין היתה נחירה ובקדשים דוקא שחיטה, אז כבר נחשבה השחיטה לסבה צדדית, זאת אומרת, בכלל עבודה בקדשים, והיינו צריכים לכהן דוקא.
ד[ואמנם אפשר להכניס את זה גם במהדה "כלל ופרט", זאת אומרת, שכל ענין כללי המתגלה בפרטים שונים, אין אנו משנים את הענין הכללי לפי התנאים של כל פרט ופרט, אלא תמיד חוקה אחת לענין הכללי הנ"ל.
הדוגמא לדבר, שיטת הרמב"ם דאף שליחות להולכה בקדושין אינה צריכה עדים כמבואר (בפ"ג מהל' אישות הלכה ט"ו) והראב"ד חולק על זה, אך גם שם, כפי שנתבאר אצלנו, הנה שליחות היא מושג כללי שאנו מוצאים אותו מלבד בעניני אישות, בקדושין ובגירושין, גם בקניניים, גם במצוות, ולב"ש - גם בעברות ועוד, ובכ"מ מנוי השליחות בדרך כלל אינו צריך לעדים. ולכן, גם כשאנו משתמשים במנוי השליחות בקדושין ובגירושין, זאת אומרת, גם בפרטים שכאלה שאנו צריכים שמה לעדים, אבל כיון שכלל שליחות לא צריך לעדים, גם בזה, בקדושין וגירושין, שבנוגע לכלל של שליחות המה רק פרטים, נשאר הדין שמנוי שליחות לא צריך לעדים.
ווכה"ג כאן שחיטה הוא ענין כללי. גם בחולין וגם בקדשים, וכשאנו מדברים לענין שחיטת קדשים, הנה הקדשים ההם רק פרט מן הכלל של שחיטה, אז גם בפרט זה אנו הולכים אחרי הכלל, והכלל הוא ששחיטה לאו עבודה, ואע"פ שאנו מוצאים בשחיטת קדשים גם כן דינים מיוחדים מה שאינם בחולין, הנה רק פרטים היוצאים מן הכלל, אבל הכלל נשאר כלל בכ"מ שאין אנו מוצאים מפורש נגד זה].