מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 43
אועל יסוד ההבדל בין שלילה והעדר מיוסדת ג"כ המחלוקת בקדשים אם דחוי מעיקרא הוי דחוי או לא, אע"פ שבנראה ונדחה כו"ע סוברים דאין חוזר ונראה, משום דנראה ונדחה זהו בבחינת שלילה, שהדחוי שולל את הקדושה, קדושת הגוף של הקרבן, כמו, למשל, "אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה" בזבחים (י"ב ע"ב), שכבר הופקע השם חטאת וע"י זה שנשתטה נשללה האפשרות להקריבו בתור חטאת, אבל "מטמא מקדש עשיר שהפריש קן והעני" בכריתות (כ"ח ע"א) שם זהו בבחינת העדר השם קרבן על זה מלכתחילה, ואם כי שייך על דבר שלילה להגיד שכחו נמשך גם כשסבתו כבר נפסקה, לא שייך להגיד זה בנוגע להעדר שכח ההעדר ימשך כי זהו תרתי דסתרי.
בואמנם כל הקדשים הלא הם מקודם חולין, ולא שייך לבוא בזה מצד דחוי, מפני שחולין לגבי קדשים הם בודאי בבחינת העדר, ודחוי לא שייך רק כשיש דבר אלא שמאיזו סבה שהיא הוא נדחה, אך בכל המקומות שאנו מוצאים שיש מ"ד שדחוי מעיקרא הוי דחוי זהו מפני ששם, יש ג"כ סבה לחשוב את זה לא בבחינת העדר אלא בבחינת שלילה, כיון שאין חסרון בעצם ההקדש אלא במה שהמקדיש הוא במקרה עשיר.
גוגם "בהפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים" בפסחים (צ"ז ע"ב) שס"ס הוא הקדיש את זה לפסח והעכוב הוא רק מצד הדין המקפיד על הפרטים של קרבן, יש ג"כ סברא לדון בזה מבחינת שלילה ולא מבחינת העדר, אבל ס"ס בהעדר לגמרי בודאי שלא שייך לבוא מצד דחוי, כמו שאי אפשר לבוא, בכל הקדש שהיה מקודם חולין כנ"ל.