מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 44
אוברמב"ם פט"ו מהל' מעשה הקרבנות (הלכה ד') "בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציו שלו, וחזר ולקח חציה האחר והקדישו הרי זו קדושה וקריבה, אע"פ שמתחילתה היתה דחויה כשהקדיש חציה אין דחוי מעיקרא דחוי, ואע"פ שהיא קדושת דמים, הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה, לפיכך יקרב ועושה תמורה" - ועי' עוד ברמב"ם בפ"י מהל' שגגות (הלכה י"ג) שכתב "עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה והעני יביא קן זו, אע"פ שהיא קדושת דמים והיא נדחית, ולמה לא נדחית? מפני שדחוי מעיקרא אינו דחוי, והרי נראה לו קן זה עתה" ועי' בלח"מ שעמד על הסתירה בטעמו של הרמב"ם לשתי הלכות הללו, שבהלכה הראשונה הנ"ל נתן טעם שבע"ח אינם נדחים ובהלכה השניה הנ"ל נתן טעם מפני שדחוי מעיקרא אינו דחוי?
באבל לפי דברינו אפשר לתת לזה נימוק, כי ב"עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה" הנה בנוגע לקדושת הגוף זהו בבחינת העדר הדבר, כי לא היתה בזה שום סבה להתהוות קדושת הגוף, מאחרי שכל ההקדש מתחילה היה רק לשם קדושת דמים, ועל זה בודאי שייך לומר ש"דחוי מעיקרא אינו דחוי", וזהו ממש כמו כל חולין שהקדיש שלא שייך לבוא בזה מצד דחוי כמובן, אבל בשני שותפין שהקדיש אחד מהם חציה, אע"פ שגם שם יש רק קדושת דמים, אכן שם הקדושת דמים גופא באה מצד הדחוי, כי בעצם הדבר הלא הקדיש קדושת הגוף, אלא מצד הדחוי שבדבר נדחתה קדושת הגוף לקדושת דמים, ועל הדחוי הזה אפשר להביט יותר מבחינת שלילה ולא מבחינת העדר, וזהו שאמר "ואע"פ שהיא קדושת דמים" כלומר, כיון דכל הטעם "שדחוי מעיקרא אינו דחוי" זהו מפני שעל העדר לא שייך לומר דחוי, אך כאן שכל הקדושת דמים התהותה מקדושת הגוף שהודחה, שהשותף השני שולל את קדושת הגוף שהקדיש הראשון, והיה כן ראוי להכנס בכלל דחוי, אלא בכ"ז אינו דחוי מפני שבע"ח אינם נדחים.