מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 47
אכשאנו אומרים "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" זהו בבחינת דבר השולל, כי סבת האיסור הלא ישנה בדבר כמו, למשל, בכלאים בכרם שאינו שלו, או במוקצה ונענע וכדומה, שסבת האיסור ישנה, אלא מה שהדבר אינו שלו זהו מעכב את חלות האיסור, אבל למשל, כשיאסור בקונם דבר של חבירו על חברו, אז זה בודאי בבחינת העדר האיסור לגמרי, כי מכיון שהדבר אינו שלו, אין כלל סבה לאיסור, כי בכל האיסור שבקונם זהו מצד "לאסור איסר על נפשו", ולאסור על אחרים דבר של אחרים בודאי אין זה בכלל "לאסור איסר על נפשו".
בוע"י הנחה זו יהיה לנו תירוץ מספיק על הקושיה העתיקה איך אנו פוסקים בנדרים (מ"ה ע"ב) בשותפים שנדרו הנאה זה מזה כר' אליעזר בן יעקב "שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו" אחרי שאנו פוסקים אין ברירה?
גכי הנה ידועה שיטת רש"י "דישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות שטבל וחולין מעורבין זה בזה" בגיטין (מ"ז ע"ב), שלדעתו אי אפשר להפריש מזה על תבואה אחרת ומאחרת על זה. אבל מינה ובה אפשר להפריש, והסברנו כבר בח"א שזהו מפני שלדעתו גדר שותפות הוא שכולו לזה וכולו לזה, ואנו רואים מזה, שאע"פ שזה קאי למאן דס"ל אין ברירה, בכ"ז לא שייך כאן לחוש כפי דברי התוס' שמא חטה אחת טבל וחטה שניה חולין, כי המושג אין ברירה בא רק במקום שיש שתי אפשרויות המתנגדות זו לזו ואנו אומרים שלא הובררה איזו משתי האפשרויות הללו תצא אל הפועל, אבל במקום שאין שום התנגדות בין שני הצדדים אין אנו זקוקים כלל לברירה, אלא לכתחילה היו שני הצדדים מבוררים גם יחד. וככה הוא הדבר כשאנו תופסים שמושג שותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, ובכן אין כאן שום סתירה בין שני הצדדים שנצטרך לברר אחד מהם.
דונצטרך להוסיף עוד הנחה מה שהנחנו כבר בח"א במדת "שתי סבות המתנגדות זו לזו" (אות כ"ט) להבדיל בין הא דטבל וחולין מעורבין זה בזה לשיטת רש"י שעכ"פ אין כל החטים טבל, אע"פ שלישראל יש בעלות בכולה לפי הנ"ל, מפני שגם לעכו"ם יש בעלות בכולה, ובין שיטת רש"י גופא בחולין (מ"א ע"א) כשמנסך לע"ז יין של שותפות הוא אוסר את כל היין, ולאו מצד איסור מדומע אלא מצד איסור עצמי, ומהו ההבדל ביניהם? מפני ששם בישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות הנה כמו שיש סבה טבעית לטבל מה שהשדה כולו של ישראל, כך יש ג"כ סבה טבעית לחולין מה שהשדה הוא כולו של העכו"ם, משא"כ לענין יין נסך ביין של שותפות הנה יש ס"ס סבה לאיסור על הכל, כי הוא מנסך את הכל, ואם כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הנה זה, כאמור, רק בבחינת דבר השולל ו"הדבר" הוא מה שאינו שלו, אבל כאן ס"ס אי אפשר להגיד שהדבר אינו שלו מאחרי שיש לו ס"ס בעלות בכל היין כנ"ל.
הולא כן בשותפין שנדרו נדר הנאה זה מזה, שכאמור כיון שאחד אוסר דבר של חברו על חברו גופא, זהו בכלל העדר הסבה, שאין שום אדם לאיסור כי אין כאן האיסור של "איסר על נפשו". והעדר הסבה זה יש ג"כ בדבר של שותפות שאין שותף אחד יכול לאסור על חברו במקום שכל אחד "נכנס לתוך שלו" מטעם שיש לו כל החצר.
ובקצור, שכאן לא שייך לגמרי המושג אין ברירה, כי אין כאן מה לברר, כי ברור שיש לכל אחד כל הבעלות, ועד כאן לא שמענו אלא שקונמות מפקיעה מידי שיעבוד מפני שלהאוסר יש גוף הדבר ולהנאסר יש רק השיעבוד, אבל במקום שגם להנאסר יש גוף הדבר, אין דין שיש כח להאוסר לאסור.
זוביותר בהירות בההבדל שבין "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" שבמקום שיש לו שותפות בגוה יכול לאסור את הכל לשיטת רש"י, ובין שותפין שנדרו הנאה זה מזה שלא אוסר כלום לר"א בן יעקב, כי שמנסך או שוחט לע"ז דבר שלו הנה אף אם נימא שהשלו משמש בתור סבה לאיסור, אבל עכ"פ לא נימא שמה שלאחרים שייך הדבר זהו ג"כ סבה לאסור, כי האיסור הוא בעצם הדבר גופא, מה שאין כן כשאוסר בקונם איזה דבר על חברו, הנה סבת האיסור הוא לא רק מה שלהאוסר הוא דבר שלו אלא בעיקר מה שלהנאסר הוא אינו שלו, וע"כ בשותפות שכולו לזה וכולו לזה הנה כשינסך לע"ז, למשל, אנו מביטים מצד מה שיש להמנסך שהוא כולו שלו ונאסר, ולא כן בקונם שאנו אומרים להיפך ממון, שגם להנאסר הוא כולו שלו האיסור לא חל עליו.
חולהת"ק שסובר ששניהם אסורים ליכנס לחצר נצטרך להגיד שהוא סובר, ששותפות היא חציו לזה וחציו לזה, וכ"ז שלא נתחלקו יש כאן שתי אפשרויות בנוגע להחלקים, כי אין ידוע מי יקח חלק פלוני ומי יקח חלק אלמוני ואז אנו צריכים בזה לברירה כמו בכ"מ.
טוממילא מובן שע"י זה מסולקת לגמרי קושית הקצוה"ח שמקשה בחציו עבד וחציו בן חורין, מ"ט לא מותר לו לישא אשה ישראלית באותו היום שהוא בן חורין ולישא שפחה באותו היום שהוא עבד מטעם ברירה, כמו שאנו אומרים לר"א בן יעקב בשותפין שנדרו הנאה זה מזה שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו?
יכי מובן, כי כאן יש לנו אותו הציור של "טבל וחולין מעורבין זה בזה", כי הוא כולו עבד וכולו בן חורין, כי גם כאן יש שתי סבות טבעיות המתנגדות זו לזו, סבת העבדות וסבת החרות, ולא כמו בשותפים שנדרו הנאה זה מזה, שמכיון שלא יכול לאסור דבר של חברו על חברו כבר אין אנו צריכים לסבה להתירו.