מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 48
אואגב אורחא אפשר לתרץ את קושית הקצוה"ח הנ"ל מהא דחציו עבד וחציו בן חורין גם עפ"י דברי הגמרא בביצה (ל"ז ע"ב) "אתמר, שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר, חבית מותרת ובהמה אסורה, וכו' מאי קא סבר רב, אי קא סבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי, אי קא סבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה? לעולם קסבר יש ברירה, ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי".
בוכפי שכתבנו שההסבר הוא שהמושג ברירה בשותפות שייך רק אם אנו תופסים ששותפות היא חציו לזה וחציו לזה, ולא מבורר למי המחצית האחת ולמי המחצית השניה, אבל אם אנו תופסים ששותפות היא כולו לזה וכולו לזה, לא שייך בזה בכלל המושג ברירה כי אין מה לברר, מכיון שאין כאן שתי אפשרויות כנ"ל, ומהגמרא הזו נראה, כפי שביארנו במדת החיוב והשלילה, שאפילו אם נתפוס בשותפות בדבר דומם שחציו לזה וחציו לזה ואפילו בדבר שאין בו כדי חלוקה, אבל בכל האופנים לא שייך זה בבע"ח, ששם בודאי אנו צריכים לתפוס שיש בזה מושג של כולו לזה וכולו לזה, וההבדל פשוט כי אפילו בדבר שאין בו כדי חלוקה הנה אף שאי אפשר בזה חלוקה במציאות, אלא אפשר לצייר בזה חלוקה בעיון, לא כן בבעל חי שאפילו הציור של חלוקה אין בזה ואי אפשר לתפוס את השותפות בזה רק במושג של כולו לזה וכולו לזה כנ"ל וממילא לא שייך בזה המושג ברירה.
גוממילא יש לנו בכלל תירוץ מרווח על קושית הקצוה"ח הנ"ל, שלפ"ז ההבדל ביניהם פשוט גם לפי המובן הרגיל שטעמא דר"א בן יעקב הוא משום ברירה. הנה זה שייך רק בחצר, אבל אין זה שייך בשום אופן בעבד שהאברים ינקי מהדדי, גם בנוגע לזמן, והיום שהוא בן חורין יונק עוד מהיום שהוא עבד כמובן.