מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 50
אועי' ברמב"ם בפ"ד מהל' עכו"ם (הלכה י"א) שפסק, ב"עיסה שחציה של עיר הנדחת שהיא מותרת לפי שאפשר בחלוקה" המקור לזה הוא מגמרא דסנהדרין (קי"ב ע"ב). והשאג"א בס' פ"ט מקשה, דדין זה לא שייך אלא למאן דס"ל יש ברירה, דאז אחר חלוקה ודאי מותרת מטעם שהוברר הדבר לכתחילה בשעה שהעיר נעשתה עיר הנדחת דעל חלק זה לא חל האיסור, אבל למאן דס"ל אין ברירה וכפי ההלכה שבאמת כך. הלא אפילו לאחר החלוקה תהיה אסורה, וקשה איך אפשר להתיר מטעם שאפשר בחלוקה?
באכן לפי ההנחה הנ"ל מיושבת גם הקושיה הנ"ל, ועלינו להוסיף עוד הנחה מה שכבר הנחנו בכמה מקומות וכנ"ל, שאיסור הוא מושג חיובי שדרושה לו סבה, וההיתר הוא תמיד מושג שלילי הבא מהעדר הסבה, כי באין סבה לאיסור אז ממילא מותר.
גובזה ביארנו ג"כ את היסוד של דעת הרמב"ם שבכל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, כי לשיטת הרמב"ם כל היסוד של חזקה הוא שאנו מעמידים תמיד בספיקות על צד של העדר הסבה, וגם ביארנו ע"י כך את דעת הראשונים דההיתר מתבטל באיסור ונהפך להיות היתר אבל לא שההיתר יתבטל ברוב איסור ויהפך להיות איסור, כי הבטול מועיל רק בשלילה אבל לא בחיוב.
דוממילא ג"כ בזה אם אין ברירה ולא נתברר לא החלק של עיר הנדחת ולא החלק של העיר האחרת. ובכל אין ברירה כפי שאמרנו נשאר האופן של העדר הסבה אז ממילא מותר.
הואם כי כמעט בכל המקומות אנו באים מתוך אין ברירה לאיסור ולא להיתר? הנה דוק ותשכח דבכל המקומות הללו הנה לא ה"אין ברירה" הוא הגורם של האיסור אלא האיסור היה מקודם, וכשאנו באים לסלק את האיסור מטעם יש ברירה ע"ז בא המושג של "אין ברירה" לסלק את סבת ההיתר, באופן שגם בזה נשאר רק האופן של העדר הסבה, כמו למשל, ב"שני לוגין שאני עתיד להפריש" אם אנו אומרים אין ברירה הרי נשאר האיסור טבל שהיה מקודם, וכן ב"אם בא חכם למזרח עירובי למזרח" שנשאר איסור הוצאה שמקודם, וכן באומר הרי זה גיטך אם מתי שנשאר איסור אשת איש, וכן בכתוב גט לאיזה שארצה אגרש, וכן בכל המקומות ובמקום שלא היה איסור מקודם, אז באמת אנו באים מהיסוד של אין ברירה דוקא להיתר כמו למשל ב"הריני בועליך עמ"נ שירצה אבא" שלמאן דס"ל אין ברירה אז אפילו אם רצה לבסוף ג"כ אינה מקודשת.
ווממילא בחציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת הנה להיפך אנו באים ע"י אין ברירה דוקא להיתר כנ"ל.