מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 51
אמלבד זה נ"ל לתרץ את הקושיה הנ"ל גם עפ"י ההנחות כדלקמן: א) מה שהנחנו בח"א במדה ל"ה במדת "במקום העצם" (אות ל"ב) שבעיר הנדחת עיקר ההדגשה היא "ואת כל שללה", כלומר, שאין הדין בא על עצם הדברים כשהם לעצמם אלא על השווי הממוני שלהם, ובשביל כך יש בהם גם הדין של גורם לממון כממון דמי וגם קדשים שחייבים באחריותם ישרפו לר"מ, אם כי תמיד באיתא בעינא אין אנחנו אומרים גורם לממון כממון דמי, ועצם הקדשים אינם שייכים לעיר הנדחת ורק הווי הממוני שייך לה, שזהו גורם לממון. ב) הנחתנו במדת "מציאות ודין" דלהכי לא שייך ביטול בממון, משום דבגזילה אנו דנים לא רק מצד עצם הדבר אך גם מצד השווי הממוני ואם נתערב קב חיטין בעשרה קבין של חברו, אם גם עצם המציאות של קב החטין יתבטל אבל ס"ס לא בטל השווי הממוני שבזה שזהו מעין ציור של טומאת משא שלא שייך הבטול משום דטומאה כמאן דאיתנייה דמי.
בוממילא בעיסה שחציה לעיר הנדחת וחציה לעיר אחרת אין אנו זקוקים בכלל לברירה, דאם כי עצם העיסה אינו מבורר למי שייכת המחצית האחת ולמי שייכת המחצית השנייה. אבל ס"ס זהו מבורר בודאי דיש להעיר הנדחת רק חציו של השווי דבזה אין הבדל איזו מחצית, כי בזה העיקר הוא הסך הכל של השווי שלכל אחת משתי הערים יש בזה חצי השווי, ובכל האופנים אי אפשר לשרוף מצד השללה של עיר הנדחת רק חציה של העיסה.
גועי' ברש"י שם שמפרש הטעם מה ש"בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה" שהטעם הוא "דאי אפשר לכזית בשר בלי שחיטה ואפילו שחטה משחט אין בשחיטתו כלום דלאו לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה, ואין היתר אפילו לחצי שאין של עיר הנדחת, דכי שחט לסימן דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהניא ביה שחיטה" - ולפ"ז האיסור רק באכילה ולא בהנאה, ולכאורה מדוע לא פירש בפשיטות משום דאברי בהמה ינקי מהדדי, כמו שפירש בסוף ביצה (ל"ז ע"ב), שאף לרב דחבית מותרת מ"מ בבהמה אסורה משום "דינקי תחומי מהדדי" ופירש שם "שאני בהמה שהיתה בחייה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה וכשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור", ומדוע לא פירש רש"י כנ"ל גם לענין עיר הנדחת הנ"ל?
דאך זהו ההבדל משום דלענין תחומין מובן שאנו מביטים על עצם הדבר, ולא על השווי שבו וכאן שינקי מהדדי ע"כ בבהמה אסורה, משא"כ לענין עיר הנדחת שכאמור, בעיסה מותרת ולא שייך בזה כלל המושג אין ברירה, כי בזה העיקר הוא השווי הממוני וזה לא נתערב כלל שנהיה צריכין לברר וממילא הרי לא שייך כלל לבוא גם בהבהמה מטעם "ינקי מהדדי", כי בהשווי הממוני אין יניקה וע"כ פירש בזה טעם אחר לגמרי.
הועי' במדת "מציאות ודין" הנ"ל ששם ביארנו שאותם ההבדלים שייכים ג"כ לענין זה ש"ממונא לא בטיל" שבכ"ז לענין תחומין היה מן הדין כן מתבטל, ורק משום "גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות" או משום ד"תבלין לטעמיה עבידא וטעמא לא בטל" או משום ד"הוה דבר שיש לו מתירין" כמבואר שם שג"כ כנ"ל דכל הטעם דממונא לא בטיל הוא משום דאנו מביטים על השווי הממוני ולענין תחומין לא שייך זה משום דשם אנו מביטים על עצם הדבר ומזה לקח רש"י ג"כ את ההבדל הנ"ל.
ווהנה השאג"א בס' הנ"ל מביא ראיה לחזק את דבריו שאנו זקוקים בזה לברירה מהא דישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות דטבל וחולין מעורבין זה בזה משום דאין ברירה - ומובן שלפי דברינו אין מזה ראיה דשם בודאי לענין חולין ותרומה אין לנו שום ענין בהשווי הממוני, אלא רק בעצם הדבר והננו צריכים בזה לברירה ממש לברר מהו החלק של הנכרי, ומהו החלק של הישראל, משא"כ לענין עיר הנדחת כנ"ל.