מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 52
אובזה אפשר למצוא תירוץ גם על הקושיה שמקשים על הרמב"ם, שפסק בפ"ד מאיסורי מזבח (הל' י"ז) בשני שותפים שחלקו, זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב אחד. שעם הכלב מותרין, אבל העשרה שכנגדו, אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב מוציאו מן העשרה כנגד הכלב והשאר מותרים" והקשו גדולי האחרונים על זה, כיון דהרמב"ם פוסק בכ"מ אין ברירה, איך פוסק כאן שמותרים? ובאו ע"ז בפלפולים שונים לומר כיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורק מדרבנן לא בטיל ממילא זה נקרא ספק בדרבנן, ובדרבנן הרמב"ם פוסק יש ברירה. אבל מקשים על תירוץ זה דבמה דברים אמורים שספיקא דרבנן לקולא כשעיקר הספק הוא בדרבנן, אבל כאן הלא עיקר הספק הוא בדאורייתא?
באכן לפ"ד התירוץ פשוט, דגם כאן כמו בעיר הנדחת לא שייך לאמר אין ברירה דכל המושג אין ברירה הוא שלא נתבררה הסבה החיובית שבדבר, וממילא נשאר העדר הסבה, וגם זה לא מצד ספק הוא כמו שחזרו כל האחרונים האלה שהכניסו נימוק לזה שבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה שזהו מצד דספיקא דאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא, שבאמת זהו לא מיניה ולא מקצתיה, כאשר ביארנו כי הצד השלילי נשאר תמיד מצד ודאי, אעפ"י שע"י זה יש קולא כנ"ל. ומכיון שהנחנו גם את זה כנ"ל, שבכל איסור והיתר הנה להאיסור דרושה סבה וההיתר כבר בא מהעדר הסבה, הנה ממילא לא שייך כלל לבוא בזה מצד אין ברירה, דכיון שאם נשאר הצד של העדר הסבה אז ממילא מותר, דכאן כמובן מה שנקבע השם מחיר כלב, זהו סבת האיסור וכיון שלא הוברר השם הזה אז ממילא מותר.
גועי' בתוס' תמורה (ל' ע"א) "ואומר מורי הרמ"ה כלל גדול בדין, כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואחרי כך נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה, אבל הני תערובתם בהיתר כי האיסור לא היה מקודם תערובתו, ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה".
דולדברינו ינומק מאד ההבדל הזה, כי אם היה האיסור מקודם אז הלא בעינן סבה חיובית כדי לסלק את האיסור, וממילא כשאין ברירה נשאר האיסור בתקפו, אבל במקום שאנו דנים להוליד איסור חדש ע"י התערובות, אז הלא להיפך אם לא נתבררה הסבה החיובית אז ממילא נשאר היתר.
הוגם התירוץ השני שתירצנו בעיר הנדחת, מפני שאין שם האיסור על עצם הדבר אלא על השווי הממוני שבדבר כנ"ל נמי שייך כאן, דכל הלשון מחיר כלב מראה שכל האיסור הוא מצד המחיר - מצד התמורה הממונית שבזה שמקבל בעד הכלב שווי ממוני אחד וממילא אם יש "אחד מהם דמו כדמי הכלב" אין אנו זקוקים כלל לברירה, אלא מצד ההסכם ההדדי שביניהם אנו באים, שהסכימו שניהם שזה יהיה במחיר הכלב.
וומובן שאין להשוות את זה להא דישראל ועכו"ם שלקחו בשותפות שיש בזה מחלוקת של רבי ורשב"ג אם "טבל וחולין מעורבין זה בזה" או "של עובד כוכבים פטור ושל ישראל חייב".
זדשם בודאי האין ברירה הוא כבכל מקום שלא נתברר הצד החיובי שבדבר כי האיסור טבל היה מקודם לפני החלוקה שבכל חטה יש חציה טבל כפירש"י שם ואנו צריכים לסבה כדי לסלק את האיסור, ולא כך במחיר כלב שהדבר מדובר לענין התהוות איסור חדש וגם שם האיסור טבל לא בא מצד השווי הממוני שיש בזה לישראל אלא מצד עצם הקנין של הישראל בהקרקע כמובן.
חובכלל, בנוגע להקושיה על הרמב"ם ממחיר כלב, הנה לפי הנחתנו שלדעת הרמב"ם שותפות היא כולו לזה וכולו לזה ואם מתחלקים יש כאן רק סילוק באופן שלילי שכל אחד מסתלק מהחלק שקבל השני, הנה בכלל הקושיה מעיקרא ליתא כי בודאי מחיר כלב הוא דוקא כשיש מכירה באופן חיובי שע"י הכלב שהוא מוכר הוא מקבל את המחיר שזה נכנס לרשותו מחדש.