מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 5
אואנו מוצאים ציור שכזה גם בחיובי ממון, בכ"מ שאמרינן "קם ליה בדרבה מיניה", שאין הכוונה שעצם חיוב הממון מסתלק במקום שמחוייב מיתה, אלא שבפועל אי אפשר להוציא ממון במקום שמחוייב עונש יותר חמור, מפני ש"משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות", ובשביל כך "אי תפס לא מפקינן מיניה", ואף על פי שבנוגע להרשעה הפוטרת אין אנו צריכים שהעונש שלה יתגשם בפועל, שהרי מתנא דבי חזקיה נפקא שאין אנו מחלקים בזה "בין שוגג למזיד, בין מתכוון לשאינו מתכוון" וכו' אבל בנוגע להרשעה הנפטרת, הנה הפטור הוא רק בפועל ולא בעצם.
בוזה גופא מסביר לנו רבא בב"ק (ע' ע"ב) "אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, ואי תבעה ליה קמן בדינא מי אמרינן ליה קום הב לה אתנן, אלא אע"ג דכי קא תבעה ליה בדינא, לא אמרינן ליה זיל הב לה, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן, הכי נמי אע"ג דלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים, אפילו הכי כיון דקא מקניה ליה בהכי הוי מכירה" (ב"ק ע' ע"ב וע"א ע"א), כלומר, שבא להבדיל בין קנין לחיוב, ואע"פ שע"י "קם ליה בדרבא מיניה" אין חיוב בפועל, בכ"ז אין זה מונע את הקנין, ומפני מה? מפני שגם בחיוב החסרון הוא רק בפועל ולא בעצם, ובקנינים אנו דנים רק מנקודת העצם לבד, ובשביל כך נקרא שם אתנן אפילו בא על אמו, כי סוף סוף היא קונה את האתנן, וכך נקרא גנב ומכר ב"עקוץ תאנה מתאינתי ותיקני לי גניבותיך".
גואותו המכוון הוא ג"כ שם בב"ק (ע"א ע"א) שמוקמינן אלא הא דגנב וטבח בשבת חייב ולא אמרינן קם ליה בדרבא מינא? דמיירי "בטבח ע"י אחר, ומתקיף לה מר זוטרא, מי איכא מידי דאילו עבד איהו לא מחייב ועביד שליח ומחייב? א"ל רב אשי, התם לאו דלא מחייב הוא אלא קם ליה בדרבה מיניה", כלומר, מכיון שעצם החיוב יש, אלא רק שבפועל הוא פטור משום דאי אפשר לחייבו מצד שתי רשעיות, ממילא השליח שאי אפשר לפוטרו מטעם זה הוא שפיר מחוייב אף בפועל.
דוזה נכנס באמת ג"כ להמדה ט' "במקום העצם" שהנחנו שם בתור הנחה מוסכמת שלפעמים יש להממלא מקום כח יותר יפה מהעצם, וזהו באופן שהחסרון בעצם אינו חסרון עצמי, אלא רק חסרון מקרי מצד איזה עיכוב מציאותי שאינו מגביל את ה"בכח" של העצם אלא שרק אינו מניח שיצא מכח אל ה"פועל", והציור הזה יש ג"כ בכאן שעצם החיוב יש גם כשהוא בעצמו טבח, אלא שבפועל אי אפשר לחייבו מצד קם ליה בדרבה מיניה, ואז אע"פ שהשליח הוא רק "כמותו" בכ"ז הוא מחוייב בנ"ד יותר מהמשלח בעצמו.
הוזהו ג"כ מפורש בב"מ (י' ע"ב) "אמר רבינא היכי אמרינן אין שליח לדבר עברה היכי דשליח בר חיובא הוא, אבל חצר דלאו בר חיובא מחייב שולחו, אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי דלא בר חיובא נינהו הכי נמי דמחייב שולחן? אמרת אשה ועבד בני חיובא נינהו השתא מיהו לית להו לשלמי דתנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם". ואע"פ שעדיין לא נתגרשה האשה ולא נשתחרר העבד ותמיד אנו מתחשבים עם הדבר "באשר הוא שם", אלא שגם טרם שנתגרשו ונשתחררו ג"כ יש חיוב בעצם אלא, שאין חיוב בפועל, ולענין אין שליח לדבר עברה אנו מביטים על החיוב בעצם של השליח, כי אם אין חיוב בעצם על השליח אז יש שליח לדבר עברה, ולא על החיוב בפועל כנ"ל.