מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 7
אוכן בקדשים אנו מוצאים ג"כ את ההבדל בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל בהלכה היסודית "כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה" משנה וגמרא פסחים (פב, א-ב) ומובן הדבר, דפסולו בגופו זהו חסרון בעצם, ובדם ובבעלים זהו רק חסרון בפועל.
בובספרנו ד"מ ח"ב (שמעתתא ט') עמדנו על הדבר לר"ש דאית ליה אין איסור חל על איסור אף במוקדשין, א"כ איך יוצא לבית השריפה גם אחרי עיבור צורה, לא יהא איסור נותר חל על איסור של הלאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך" הנאמר לפני הזריקה?
גאכן לפ"מ שהנחנו בח"א מספרנו זה (במדה ה') בביאור הדברים של "האוכל נבילה ביוהכ"פ פטור" שכל הראשונים מלבד הריטב"א מפרשים שהפטור הוא מצד יוהכ"פ, אבל לא מצד נבילה אפילו בנתנבלה ביוהכ"פ, ולא הקשו רק מצד איסור בת אחת ומדוע לא נימא באמת שבכה"ג בנתנבלה ביוהכ"פ איסור יוהכ"פ קדים? מפני שגם בזה יש ההבדל בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל, בהראשון נחשב הזמן בתור דבר הנמשך ומסתעף ממילא, משא"כ בהשני, שכל רגע ורגע נחשב לסבה חדשה, ונבלה על יוהכ"פ, שכאמור, בנבלה יש תמיד חסרון בעצם ויוהכ"פ הוא רק חסרון בפועל, נחשבים תמיד לאיסורים בבת אחת, ועי"ש, ממילא לפי זה מסולקת גם הקושיה הנ"ל, דתמיד חל הפסול בגופו על הפסול בדם ובבעלים, מפני שחסרון בעצם על חסרון בפועל בא תמיד בבת אחת, מאחרי שבחסרון בפועל כל רגע ורגע נחשב לסבה חדשה כנ"ל.
דאכן בעיקר מתישבת הקושיה הנ"ל עפ"י הנחתנו הנ"ל, שהגדר דאאחע"א נאמר רק בפועל ולא בעצם, ואפילו למאן דלית ליה הנ"מ של לקוברו בין רשעים גמורים בכ"ז לענין כ"ג הבא על אחותו אלמנה שנעשית חללה, הכי נמי לענין קדשים בההבדל שבין פסול בגופו שישרף מיד ובין דם לבעלים, שאין ההבדל לענין האדם העובר אלא בעצם הדבר, כו"ע מודים שס"ס חל הפסול בגופו על הפסול של דם ובעלים.