מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 8
אאכן פעמים הרבה לא ברור לנו אם החסרון הוא בעצם הדבר או רק בהפועל שבדבר.
בלמשל, מחלוקת רב נחמן ורב ששת בפסחים (צ"ב ע"ב) ב"מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו, רב נחמן אמר, הורצה, רב ששת אמר, לא הורצה, רב נחמן אמר הורצה, מיחס הוא דחס רחמנא עליו אי עבד תבוא עליו ברכה, ורב ששת אמר, מדחייה דחיה רחמנא כטמא" והמחלוקת בזה ברורה למדי, כי אנו מוצאים שגם שגג ונאנס וגם טמא ושהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון כולם חייבים לעשות פסח שני, והנה בטמא אין שום ספק, שזהו פטור בעצם, כלומר, שזה מה שהוא טמא שולל ממנו את עצם החיוב, בשוגג בודאי שאין זה שולל רק את הבפועל שבחיוב, אך על דרך רחוקה יש פנים לכאן ולכאן, יש פנים להגיד, שזהו רק כמו אונס שלא נותן לו להוציא את החיוב מכח אל הפועל, ויש פנים להגיד, שהוא כמו טמא ועצם החיוב מסולק מעיקרו.
גוהנה הנחנו הנחה מוסכמת, שיש הבדל בין טמא ודרך רחוקה לאונס, שהראשונים מסלקים את עצם החיוב, ואונס לא מסלק את עצם החיוב אלא רק הבפועל של החיוב, אך באמת אנו מוצאים שגם בזה יש מחלוקת של אריות שבחבורה, הרמב"ם והראב"ד ז"ל, שהנה הרמב"ם פסק בפרק חמישי מהלכות קרבן פסח (הלכה ב'), "מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן השם במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אע"פ שהזיד בב' אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת".
דוכתב ע"ז הראב"ד "עכשיו סותר את דבריו, דמאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בב' משגג או נאנס בראשון והזיד בב'".
הוהמחלוקת שלהם ברורה למדי, כי הרמב"ם סובר כחילוקנו הנ"ל בין טמא ודרך רחוקה מצד אחד ובין שגג ונאנס מצד השני, כי כיון שאנו פוסקים כרב ששת הנ"ל, שע"י שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו "לא הורצה ומדחיה דחיה רחמנא כטמא" וכמבואר שם ברמב"ם (הלכה ג'), הרי ששניהם טמא ודרך רחוקה נכנסים לסוג אחד, כלומר, שהמה פטור בעצם, דאם היו רק פטור בפועל מדוע לא הורצו בדיעבד, דגם זהו מן המושכלות הראשונות, דאי אפשר להשתמש בפטור בפועל רק טרם שיצא הדבר אל הפועל, וממילא כשהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון שהפטור הוא פטור בעצם תו אין חוזר וניעור אף בפסח שני, משא"כ באונס, שכאמור, הוא רק פטור בפועל אבל לא פטור בעצם, הנה יש לנו ג"כ כאן הציור של "חוזר וניעור", שהחיוב שלא נפקע בעצם גם בפסח ראשון מיתלי תלי וקאי עד פסח שני, ואם בפסח שני הזיד ולא הקריב הר"ז מחויב כרת. והראב"ד כנראה סובר, שאין חילוק בין אונס ובין טמא ודרך רחוקה, או שסובר, דגם אונס מסלק את עצם החיוב, או שסובר, דגם טמא ודרך רחוקה רק מסלקים את החיוב בפועל ועכ"פ אין להפריד ביניהם.
וואמנם יותר מסתבר שחולק הראב"ד בגדר אונס ולא שחולק בגדר טמא ודרך רחוקה, כי כיון שגם אם שחטו וזרקו עליהם לא הורצה סימן הוא שיש כאן חסרון בעצם כנ"ל.
זועי' ביבמות (ע"א ע"א וע"ב) דבעינן קרא מיוחד על מילת זכריו ועבדיו שמעכבת גם כשאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשיה ומוקמינן שם דמיירי "כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין" בשעת עשיה ומשמע מזה ג"כ, דאונס הוא פטור בעצם, ובשביל כך זהו בכלל "ליתנייהו" לגמרי, דאם נימא שזהו רק פטור בפועל זהו לא הוי בכלל "ליתנייהו" וגם לא היינו צריכים לקרא דגם בלי קרא בודאי מעכבת כיון שגם בשעת עשיה היה החיוב עליו, אלא רק שבפועל אי אפשר היה לקיים, ועכשיו שאפשר להם לקיים איך אפשר שלא יעכב, אלא ש"מ כנ"ל.