מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 9
אועי' במדת "שתי סבות המתנגדות זו לזו" (אות ח') ששם הארכנו בהחקירה בגדר "אונס רחמנא פטריה, אם זהו מסלק את עצם החיוב או רק את הבפועל שבחיוב.
בועי' בפיה"מ להרמב"ם על המשנה של "מי שהיה טמא" הנ"ל שאת ההבדל שלו בין טמא ודרך רחוקה לשוגג ונאנס הוא מכניס בכוונת המשנה גופה ומסיים בהדברים: "וזה ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין" ומתוך זה אנו רואים ג"כ את הנמוק בההבדל הנ"ל, ולדעתו פירוש המשנה הוא כך "אם כך למה נאמר טמא ושהיה בדרך רחוקה?" כלומר, כיון שבכלל אונס פטור א"כ למה היתה התורה צריכה להדגיש טמא ודרך רחוקה דוקא הלא גם בזה גופא יש אונס ואונס רחמנא פטריה בכל התורה כולה ולאו דוקא בפסח לבד? והתירוץ הוא "אלא שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת", כלומר, שטמא ודרך רחוקה פטורין מן הכרת בעצם, ואלו חייבין בהכרת" כלומר שחיוב בעצם יש בהם אלא שהחיוב לא יוצא לפועל, וממילא אם היה טמא או בדרך רחוקה בהראשון שבזה אין חיוב בעצם, אז דחוי הפסח שני לבד אין חיוב כרת, משא"כ בנאנס שעצם החיוב כן ישנו אלא שכאמור לא מוצאין את החיוב מכח אל הפועל, הנה ס"ס שכיון שבפסח שני כבר לא היה אנוס אז חיובו חוזר ונאמר מצד הדחוי של פסח ראשון.
גובאמת זהו גופא מוכח מהדין של "תנא דבי חזקיה" בקם ליה בדרבא מיניה שאין חילוק בין שוגג למזיד ובין אונס ורצון, שלכאורה ס"ס קשה לציר איך שייך להגיד באונס קם ליה בדרבא מיניה אחרי שס"ס אין אנו מחייבים אותו על זה? אלא ג"כ כנ"ל מפני שעצם החיוב ישנו אע"פ שאינו מתגשם בפועל.
דואמנם בגמרא שם יש פירוש אחר על זה "א"ר אשי, מתניתין נמי דיקא, דקתני אלו פטורין מהכרת ואילו חייבין בהכרת, אהיא? אלימא אשוגג ונאנס, שוגג ונאנס בני כרת נינהו? אלא לאו אמזיד ואונן" אולם מה קשה הפירוש הזה, כי לפי"ז השקלא וטריא של המשנה הוא ששואל מאי הנ"מ בין מזיד ובין טמא ושהיה בדרך רחוקה, בעוד התורה בעצמה מפרשת את הנפקא מינה, שמזיד מחויב כרת ואם הוא טמא או שהיה בדרך רחוקה הוא פטור ומאי משמיעה לנו המשנה בזה? אבל לפ"ז באמת חידוש גדול משמיעה לנו המשנה שיש הבדל גם בין טמא ושהיה בדרך רחוקה ובין שוגג ואונס, שאע"פ שבכל אלו הוא פטור בפעל מכרת, אבל יש נ"מ בהחיוב בעצם כנ"ל.