מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 10
אונצטרך להגיד להרמב"ם, שג"כ בגר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, שאם לא יעשה את השני ג"כ לא יתחייב כרת שאף לרבי שסובר ש"שני רגל בפני עצמו הוא" ג"כ לא יתחייב בפסח שני, ובאמת בגמ' יש רק "שחייב לעשות פסח שני", אבל לא נאמר שאם לא עשה הוא מחוייב כרת. אע"פ שרש"י מפרש שהנ"מ בין רבי שסובר כנ"ל ששני רגל בפני עצמו ובין ר' נתן שסובר "ששני תשלומין דראשון נינהו" הוא גם בזה, בגר שנתגייר בין שני פסחים או בקטן שהגדיל, ורש"י כולל בחדא מחתא גם בשגג בראשון וגם בגר שנתגייר כנ"ל, אך הרמב"ם מחלק בין הדברים הללו, והביא ג"כ דבגמרא שם (ע"ב) איתא "שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב לר' נתן ולר' חנניא בן עקביא פטור" ולא אמרינן שג"כ נ"מ בגר שנתגייר בין שני פסחים.
בולדעת הרמב"ם גם לרבי אין כרת מצד אי עשיית הפסח שני לחוד, אלא שכל המחלוקת בין רבי ור' נתן הוא בזה: איך אנו מבינים את הזמן של פסח ראשון ושני אם בתור זמן אריכתא כמו כל חיוב מעשה שעל האדם לעשות במשך זמן ידוע, אם כי כאן יש הפסק בין זמן של פסח ראשון ובין זמן של פסח שני, אבל מהות הדבר אחד הוא, וזו היא סברת רבי, וע"כ אין הבדל בין אם שגג בראשון והזיד בשני או הזיד בראשון ושגג בשני, שבכל האופנים הוא חייב כמו שתמיד בכל חיוב מעשה בזמן ידוע שרק אז הוא פטור מטעם אונס כשהיה אונס בכל הזמן, אבל אם היה אונס רק בהתחלת הזמן או בסוף הזמן לחוד, לפי שיטת ה"אגודה" הידועה לא הוי אונס, או שעצם החיוב כרת בא מצד שלא עשה בראשון והפסח שני משמש רק בתור פטור, שאע"פ שלא עשה בראשון, בכ"ז עשית פסח השני פוטרת אותו מחיוב זה, וממילא כשנאנס בראשון אע"פ שהזיד בשני אין הסבה המחייבת אותו, כי, כאמור, הפסח השני לא משמש בתור סבה המחייבת אלא בתור סבה פוטרת.