המידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 21

אהנה האחרונים האריכו להוכיח דכל האיסורים שנאסרים רק לזמן קצוב ואחרי שעבר הזמן חוזרים להיתרם, או שאסורים רק לחוג ידוע ולשאר המה מותרים, שכל האיסורים ממין זה לכו"ע נחשבים רק לאיסורי גברא, כי באיסורי חפצא אי אפשר שתהיה הגבלה לא אישית ולא זמנית, וככה רוצים ג"כ להגיד באיסורים מקומיים שאסורים רק במקום ידוע, שג"כ א"א שיהיה בזה איסור חפצא.

באך באמת זהו נסתר מנדרים גופא, שתמיד נחשבים לאיסורי חפצא אף שיש שכל הנדר הוא רק לאיש אחד ולזמן ידוע, ואף למקום ידוע.

גועי' בראשונים בנדרים (י"ב ע"א) שנתנו טעמים בהא דחלת אהרן ותרומתו מותר", משום שזה לא נקרא "דבר הנדור אלא דבר האסור", אע"פ שאסורים לזרים, ומדוע לא נתנו טעם פשוט, מפני שהתפסה צריכה להיות רק באיסור חפצא ולא באיסור גברא?

דועי' בר"ן נדרים (י"א ע"ב) שמקשה ג"כ, מדוע אין התפסה בקרבן לאחר זריקת דמים שעדיין המה אסורים לטמאים? ולא מתרץ, שכיון שאסורים רק לטמאים ממילא אין זה איסור חפצא אלא איסור גברא?

הומזה ג"כ ראיה, דאיסור חפצא ואיסור גברא, ואיסור גופא ואיסור דבר אחר המה שתי הגדרות נפרדות, וכמו שכל האיסורים שבתורה שנחשבים לאיסורי גברא, אע"פ שבודאי המה בכלל "איסור גופו", ככה יש ג"כ להיפך איסורי חפצא שהמה בכלל "איסור דבר אחר גרם לו" וככה, למשל, איסור קדשים אחר זריקה לטמאים, שבודאי איסורם הוא איסור דבר אחר, מחמת שהאדם הוא טמא, בכ"ז נחשבים לאיסורי חפצא מחמת ההקדש שיש בהם, ועלינו להוסיף, כי אנו מקפידים בהתפסה בנדר על איסור חפצא ולאו על איסור גופו דוקא.

וואמנם את עצם היסוד, דכל דבר שאסור רק באופן זמני או שהאיסור הוא מוגבל רק לחוג ידוע, שזה לא נחשב איסור בעצם ולא רק איסור בפועל, את זה אפשר ללמוד מדברי הריטב"א בנדרים (כ"ט ע"א) שכבר הביאנו את זה במדה ה' (אות י"ג) שמאריך להראות, שאע"פ שאנו אומרים קדושת הגוף לא פקע בכדי, וקונמות הלא זהו קדושת הגוף, אבל במה דברים אמורים בקונמות שאסורים על כל העולם, אבל במקום שהאיסור מיוחד רק לחלק מבני אדם, שם ג"כ אפשר לאסור רק על זמן ידוע, וזה אותו ההסבר, שקדושת הגוף נקראת קדושה בעצם, וכיון שמיוחד האיסור רק לחלק ידוע של בני אדם אין זה בכלל קדושה בעצם, וגם מזה ראיה להנחתנו הנ"ל שהגדרת איסור חפצא ואיסור גברא והגדרת בעצם ובפועל המה שני דברים, כי בודאי קונמות גם לחוג ידוע של בני אדם ג"כ איסור חפצא הוא.