מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 24
אעל יסוד ההנחה הנ"ל, דכל איסור שהוא רק זמני אין זה איסור בעצם אלא רק בפועל, מיוסד התירוץ הידוע על הא דשוחט בשבת וביוה"כ ששחיטתו כשירה ואין אנו באים בזה מטעם "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני"? משום דרק יומא הוא דקא גרים. כלומר דבכל הענינים שאנו משתמשים בגמרא בכלל דאי עביד לא מהני כולם המה אסורים בעצם, כמו תמורה, אונס שגירש, תורם מן הרעה על היפה, קנינים ברבית וגזילה וכדומה, אבל באיסור שחיטה בשבת כיון דרק האי יומא הוא דקא גרים, הנה אפילו באותו היום אין זה כבר איסור בעצם אלא בפועל, וע"ז לא נאמר הכלל של אי עביד לא מהני.
בוהשכל מחייב, שג"כ איסור במקום ידוע ג"כ לא נחשב לאיסור בעצם, כי כל דבר שהוא בעצם אי אפשר להגבילו לא בגבולות הזמן ולא בגבולות המקום.
גובאמת אנו מוצאים מחלוקת מעין זו בין רש"י ור"ת בסוכה (ט' ע"ב) לענין צירוף סכך שלמעלה מעשרים אמה עם סכך שלמטה מעשרים, דרש"י ס"ל, דהסכך שלמעלה מעשרים אמה מקרי סכך פסול ולא מצטרף, ורבנו תם חולק על זה, ובודאי דהשם פסול נקרא רק כשהוא מונח בעצם הדבר, ור"ת סובר, שכיון שכל החסרון הוא מצד המקום לבד כבר אין זה בכלל פסול.
דובזה אפשר לתרץ קושית הבית אפרים ביו"ד (ס' ל"ט) שמקשה בשוחט קדשים בחוץ, דתהיה נבילה, מצד "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני"? אך עפ"י ההנחה הנ"ל, דהכלל הזה נאמר רק כשיש איסור בעצם, וההנחה דכל דבר שאסור רק משום מקום אין זה איסור בעצם, ממילא מסולקת הקושיה הזו כמובן.