מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 34
אחלקנו בין מצות הפרשת חלה למצות הפרשת ראשית הגז, אכן הצד השוה שבהן שגם בחלה ותרומה וכדומה שהחפצא משמש גם לנושא המצוה כנ"ל, בכ"ז, חיוב המצוה בא רק ע"י גברא אחד ע"י הבעלים שהוא הוא מחוייב בזה, ואחרים מצווים רק על העברה לא לעבור על איסור טבל, וע"כ אם אחרים מקיימים את המצוה לא יכולים לקיים את זה רק ע"י שליחות של הבעלים.
באכן יש גם מצוות שכאלה שהחפצא הוא נושא המצוה, ובשביל כך ג"כ חיוב המצוה הוא ג"כ חיוב על כל אדם, כמו למשל מצות כסוי הדם, מצות ארבע מיתות בי"ד מצד "ובערת הרע מקרבך", ומצות ביעור חמץ לאלה הסוברים דחמץ של ישראל הכל המצווים לבערו, כאן החפצא ורק החפצא הוא ג"כ נושא המצוה, ומובן שגם באלה המחוייבים מיתה המה גופא משמשים רק בתור חפצא, כי אין החיוב עליהם להמית את עצמם, אלא שעל כל אחד המצוה לקיים בהם את ה"ובערת הרע מקרבך".
גוע"ז כבר עמד הגאון ר"ש זצ"ל בספרו "שערי יושר" ואומר שבשביל כך לא שייך במצות שכאלה הגדר שליחות, כי שליחות במצוה לא שייכת רק במצוה המיוחדת לאדם ואפשר להגיד שאחרים עושים בשליחותו, לא כן במצוות שכאלה שהשליח גופא רק את חיובו בעצמו הוא עושה, ובשביל כך פוסק הש"ך בח"מ (סי' שפ"ב) לענין כסוי הדם שהדין הוא שמי ששוחט יכסה ואם אחד חטף ממנו את המצוה צריך לשלם לו את ההפסד מצוה, ולמה לא יגיד מי שכסה שעשה זאת מטעם שליחות, וגם זכיה היא מטעם של שליחות, וממילא לא הפסיד כלום השוחט? אלא שבמצוה כזו לא שייך הגדר של שליחות כנ"ל, כי כל מי שעושה את זה הוא המקיים את המצוה וממילא הפסיד ס"ס השוחט את המצוה.
דובזה מתורצת ג"כ קושית הקצוה"ח בסי' שמ"ח (ס"ק ד') על הגמרא בב"ק (ל"ב ע"ב) "הוסיף לו רצועה אחת ומת הר"ז גולה על ידו", ומוקמינן שם "דטעה דיינא גופא" ומקשה הגאון הלא יש שליח לדבר עברה, כידוע, ובכן לא יהיה גולה השליח רק הדיין? אך ג"כ כנ"ל, דבחייבי מיתות וחייבי מלקות אע"פ שהבי"ד ממונים על זה, הנה ממונים רק מצד שהמה שלוחים של כל ישראל בזה, אבל סו"ס החיוב יש על כל אחד ושליח ב"ד איננו בזה כלל בגדר שליח ממש, אלא הוא בעצמו המקיים את המצוה וממילא אם הוסיף רצועה אחת האחריות עליו.
הובזה מתורצת ג"כ הקושיה שהקשה הגרש"ז זצ"ל בשו"ע או"ח (סי' תמ"א) בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות שמחויב לבער, ואמאי הא גזל עכו"ם אסור? אך הקושיה היתה באמת קושיה חזקה אם היינו מניחים שגם המצוה הזו היא רק בגברא, בהבעלים, ומכיון שהבעלים העכו"ם אינם מצווים ממילא זהו הוי גזל ממש, אם הנפקד הישראל מבער זהו רק מפני שהוא מצווה בכך, אבל כיון, שכאמור שאני מצוה זו שעצם המצוה היא בחפצא וחפצא הוא ג"כ נושא המצוה וקיום המצוה אינו תלוי כלל בהבעלים אלא שרק יש חדוש בתורה, אבל אתה רואה של אחרים, של נכרי, אבל מכיון שאותו החידוש הוא רק כשלא קבל עליו אחריות ממילא כשמקבל עליו אחריות הדרא דינא לדוכתה שהחיוב הוא בעצם החפץ, וכמו שאין איסור גזלה למסור את השור שחייב בסקילה לב"ד, ככה אין גם איסור לבער את החמץ שקבל עליו אחריות.