מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 36
אגם בעניני ממונות יש לעמוד על ההבדל שבין בעצם ובין בפועל, כלומר, אם עצם הדבר הוא שלו או רק שבפועל הוא עושה בזה כאדם העושה בתוך שלו, למשל, הדין של "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו", כמבואר בב"ק (ס"ט ע"א), מיוסד על זה כי דלהקדש אנו צריכים גם לשלו בעצם, וגם לשלו בפועל, ולענין הנגזל בודאי נחשב לשלו בעצם, אבל בפועל חסר לו מה. ואמנם יש דברים שאנו צריכים רק לשלו בעצם, ולא איכפת לו על הבפועל, וזהו ההבדל בין ירושה וקנינים, דכל הקנינים אינם שייכים בנגזל, אבל בירושה שפיר הוא מוריש, וכן יש שסוברים דרק קדושת דמים כמו בית שמזה אנו למדים "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש", אבל בקדושת הגוף אנו מביטים רק על הבעצם ולא על הבפועל, והנגזל שפיר יכול להקדיש.
בואמנם יש לזה מקום בסברא, כי גם ההבדל בין קדושת הגוף ובין קדושת הדמים הוא מעין הבדל בין בעצם ובין בפועל, קדושת הגוף היא קדושה בעצם, וקדושת דמים הוא רק קדושה בפועל, כל זמן שלא פדה.
גוזהו ג"כ היסוד בשיטת האחרונים דס"ל דאיסור הנאה נחשב לשלו ואינו ברשותו שהמכוון הוא ג"כ, דבעצם הוא שלו אלא שבפועל ממש אי אפשר להשתמש בזה, ואעפ"י שלענין האיסור יש בזה איסור בעצם, ביחוד באסורי דאוריתא כנ"ל, אבל כיון דהאיסורים אינם מכוונים ביחוד כדי להפקיע את הבעלות, אלא שממילא נוגע גם בהגבלת הבעלות, הנה ההגבלות נוגעות רק בהבפועל של הבעלות ולא בעצם הבעלות.
דעל יסוד זה באה גם כן המחלוקת, אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, דקנין הגוף דמי, זאת אומרת, קנין בעצם ולא "כקנין הגוף דמי" זהו רק קנין בפועל.
הומהאי טעמא אומר הר"ן בנדרים (כ"ט ע"א) דכל קנין לזמן אפילו כשמקנה את הגוף בפירוש נחשב לקנין פירות, כי קנין בעצם אי אפשר לו להיות מוגבל בזמן. וההגבלה הזמנית מראה שאפילו בתוך הזמן יש בזה רק משום קנין בפועל.
ווזהו ההסבר של "משולחן גבוה קא זכי", שבשביל כך אמרינן המקדש בחלקו אינה מקודשת בקדושין (נ"ב ע"ב) וכשמזיק אפילו קדשים קלים לר' יוסי הגלילי דס"ל כממון בעלים הם לאחר שחיטה הוא פטור, כמבואר בב"ק (י"ב ע"א)? ורש"י מסביר זאת תמיד שזהו "כעבד שנוטל פרס מרבו" והמכוון הוא ג"כ כנ"ל, שכאן אינו קנין בעצם אלא רק קנין בפועל.
זואמנם יש ראשונים החולקים על הר"ן הנ"ל וסוברים דיש קנין הגוף גם כשהקנין הוא רק לזמן, ועי' בקצוה"ח סי' רמ"א (ס"ק ד') שמאריך בזה ומביא מחלוקת הרא"ש ור' אביגדור כהן צדק, שהראשון בפ' לולב הגזול מפרש שהוא דמתנה ע"מ להחזיר שבאתרוג יצא הוא דוקא שכמקנה לו לחלוטין, והחזירה באה רק מצד תנאי, והאחרון, שהרא"ש מביא בתשובותיו כלל ל"ה (סעיף ב') חולק ע"ז וס"ל דאין זה מצד תנאי אלא מצד הגבלה בזמן, שלכתחילה הוא נותן לו רק באופן זמני, אבל מכיון שבזמן ההוא יש לו קנין הגוף הוא יוצא ידי חובתו.
חוכבר הבאנו ג"כ חקירת האחרונים, אם איסורים זמניים נחשבים בכלל איסור בעצם או רק איסור בפועל.
טואנו רואים בזה נקודה הגיונית אחת גם בהמחלוקת בממון וגם בהמחלוקת באיסור, שבאמת עיקר ושרשה של מחלוקת זו נעוצה במדת "זמן" כאשר יתבאר להלן, והמחלוקת היא אם הזמן הוא סך הכל המצורף מחלקים זמניים לאין שיעור, או שזהו כלל אין סופי, שכל החלקים הזמניים המה פרטים המסתעפים ממנו שהלצד הראשון הזה כמו שיש חלוקה במציאות, שדבר אחד יוכל להתחלק לכמה חלקים, ולכל חלק יש בזה קנין הגוף, וגם לכל חלק אפשר שיהיה איסור בעצם ה"נ יש חלק בזמן, שלכל חלק יש קנין הגוף בממון, וגם אפשר שיהיה בהחלק הזה איסור בעצם. אבל להצד השני כמובן הדבר לא יתכן, ובמדה הנ"ל מדת זמן, עוד נדבר אי"ה בארוכה.