מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 30
אהנה זה ברור דהשחיטה, כשם שהיא סבה להסתלקות איסור אבר מן החי ואיסור נבילה, כך היא ג"כ סבה לטהרה מידי נבלה, והמיתה לענין טומאת נבלה היא רק העדר הסבה, מאחרי דלאו פעולת המיתה היא המטמאת, אלא מציאות הנבלה, וזאת אומר, דסתם נבלה מטמא, אלא שפעולת מיתה ידועה, זאת אומרת, השחיטה, היא סבה לטהר.
בובזה מתורצת קושית ה"עונג יו"ט" שמקשה, על הא דפסקינן בשו"ע יו"ד דשחטה ואח"כ חישב עליה הר"ז ספק זבחי מתים, ולפי דברי מהרש"ל אסורה באכילה ומותרת בהנאה, משום דמוקמינן אחזקה, ומקשה מהמחלוקת בחולין (ט' ע"א) בדלא בדק בסימנים אי אסורה רק באכילה או גם מטמא במשא, והרמב"ם פסק (בפ"א מהל' מה"ש ה' י"ב) דמטמא נמי במשא, ומאי שנא? -
גאבל לפי דברינו ההבדל פשוט, דהנה המחלוקת אי בספק שחיטה מטמא במשא או לא, תלויה במחלוקת רש"י ותוס' בהגדר דבהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי, והתוס' מפרשים דהוא משום האיסור דאינו זבוח, ולא חפצו לפרש כפירוש רש"י משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור (עי' תוס' שבועות כ"ד א'), ומחלקתם נובעת מחקירה בעצם הגדר חזקה כאשר כבר הזכרנו כמה פעמים, שהחקירה אם הוא פשוט מטעם דמניחים את הספק על מצבו הקודם טרם שנתעורר הספק, אז מטעם דבספק נשאר תמיד הצד של העדר הסבה, דלצד הראשון, אי אפשר לפרש מטעם אבמה"ח דכאמור, אין מחזיקין מאיסור לאיסור, דעכשיו הלא בכל האופנים לא ישאר איסור אבמה"ח, אלא נבילה, וזה, הלא לא היה במצב הקודם, אבל "אינו זבוח" היה תמיד גם מקודם וזה אפשר להמשך גם עכשיו, אבל אם נימא דהוא מצד העדר הסבה, הנה להיפך, אי אפשר לפרש מטעם "אינו זבוח", דזהו כבר לא העדר הסבה אלא, להיפך, הסבה. כלומר, דאם אינו מסלקינן את האיסור של אבמה"ח ואת האיסור נבלה, ונשאר רק האיסור של אינו זבוח, הנה כלפי איסור זה לא נחשבת השחיטה לסבה היתרית, אלא רק להעדר הסבה של האיסור, שכל עיקרו הוא שלילת השחיטה "אינו זבוח", ולהיפך אפשר לפרש שפיר דהוא מטעם איסור אבר מן החי, שמתחדש עכשיו לאיסור נבילה, ולא שייך להקשות, הא סו"ס לא היה במצב הקודם איסור של נבילה, דלאו מטעם מצב הקיים קא אתינן בזה, אלא מטעם העדר הסבה, וס"ס השחיטה היא סבה גם להתסלקותו של איסור שחיטה וגם להסתלקותו של איסור נבלה, ואם נשאר את הדבר על העדר הסבה ממילא הויא נבלה.
דוממילא תלויה בזה גם המחלוקת אי מטמא במשא או לא, דבמצב הקודם בודאי לא היתה טומאת משא, אבל אם מעמידים על העדר הסבה ממילא באה הטומאת משא.
הוההבדל בין טומאת משא ובין איסור הנאה כבר מובן מאליו, דטומאת נבילה, כאמור, הוא רק העדר הסבה, משא"כ איסור הנאה מצד מחשבת עבודה זרה, הנה בודאי שהאיסור הנאה הוא הוא הדרוש לסבה ובין אם נימא דגדר החזקה הוא מצד דאנו משאירים את הדבר על המצב הקודם, ובין אם נימא דהוא מטעם העדר הסבה, לעולם נשאר רק איסור אכילה והיתר הנאה כמובן, ואי משום הסתירה שיש בזה, הרי בעניני חזקה לא משגחינן על זה, כידוע. (ועי' עוד להלן במדה "שתי סבות המתנגדות זו לזו").