מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 31
אוהנה המהרש"ל בספרו יש"ש בחולין (פ"ב סי' כ"ג) מחדש, "דאע"ג דקי"ל הפיל סכין ושחט בה שחיטתו כשירה, משום דלא בעינן כוונה לשחיטה, מ"מ אם כוון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת, אלא לעשות נחירה וחניקה, נראה בעיני, דזה לא מתקריא שחיטה, וגרע יותר מנפלה מעל הקורה שאינו בכלל וזבחת".
בולכאורה היה נראה לומר, דבזה נחלקו הרא"ה והרשב"א, דבשחט לעבודה זרה אף על פי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הנה סוף סוף הלא רק הבהמה אינה שלו אבל הפעולה, פעולת השחיטה, הלא היא שלו והיא נעשתה בכוונה מהופכת, ובשביל כך אסורה באכילה, אבל הרשב"א סובר דלא כהמהרש"ל הנ"ל, ובשביל כך אפילו אם נימא "דלא אסר לה ולא שרי לה" לא גרע זה מאומר בפירוש שאינו רוצה בהיתירה, אבל כאן דס"ס נשחט ע"י ישראל בר זביחה, שפיר דמי.
גאולם לפי מה שביארנו, דגם להרא"ה אינה טמאה בכה"ג מצד טומאת נבילה, ע"כ דגם הוא לא סבר כהמהרש"ל הנ"ל, והוא, הרא"ה, לא בא בזה מצד שיש בזה סבה לאיסור, אלא מצד העדר הסבה של "וזבחת", ואם כי המחשבה היא בבחינת "לא יועיל ולא יזיק" בזה, אבל עכ"פ בתור סבה המכשרת נחשב הישראל הזובח, וכאן מסולקת הסבה הזו לגמרי, כנ"ל.