מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 4
אובספרו של הגאון מוהר"י רוזן בעל "צפנת פענח" יש הרבה דברים הגיוניים במדה זו.
בוככה הוא מניח, שגם הדין "אמירה לעכו"ם שבות" נאמר רק בדברים שהעבירה היא בהפעולה ולא בדברים שעבירה היא בהפועל - למשל, אנו מוצאים אמירה לעכו"ם במלאכות בשבת מפני שהעבירה היא בהפעולה, בהמלאכה, מלאכת מחשבת, אכן אע"פ שמוכח מדברי הרמב"ם שגם טרחא גדולה אסור מה"ת משום שביתה כמו שמבואר ברמב"ן על התורה, אכן בזה אין איסור של אמירה לעכו"ם.
גוהסברא שבזה מובנת היטב, כי האיסור של אמירה לעכו"ם, אם כי אין זה בא כמובן מצד שליחות, ראשית, מפני שאין שליח לדבר עבירה, ושנית מפני שאין שליחות לעכו"ם, אבל השבות שיש בזה הוא מתוך אותו הסוג של שליחות, שאע"פ שהוא, הישראל, לא פעל את העבירה, אבל כיון שע"י האמירה באה הפעולה האסורה יש בזה משום שבות. אכן זה לא שייך רק במקום שהעבירה היא בהפעולה ולא במקום שכל העבירה היא בהפועל, כמו למשל, בהציור של טרחא גדולה, כי ס"ס באמירה כשהיא לעצמה אין בזה משום טורח.
ד(אכן במדת "אמצעי ותכלית" הבאנו את דברי האחרונים שסוברים דבכל מלאכת שבת אין העבירה אלא רק מצד האדם שלא שובת, אכן אין הדבר מוכרח ויותר מסתבר לאמר כנ"ל).
הויהיה הבדל בין כל המלאכות של שבת למלאכת הוצאה, שגם הוצאה שכדברי התוס' היא "מלאכה גרועה" אין בזה כל כך משום הפעולה שבדבר אלא משום הפועל שבדבר, ומשום כך גם בזה אין כל כך האיסור משום שבות, וזה המכוון מה שאמרו בעירובין (סח, א) "שבות דלית בה מעשה".
ווכפי שאמרנו, יש הרבה פעמים שנופל הספק במה היא העבירה אם בהפועל שבדבר או בהפעולה שבדבר.
זלמשל אנו מוצאים מחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' כלאים (הלכה ג) שהראשון כתב "ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו זרעים", וכתב ע"ז הראב"ד "אם אמרו בחוצה לארץ יאמרו בא"י? והלא אף המקיים לוקה, ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו? ועוד אמירה לעכו"ם באיסור בעיא דלא איפשיטא ולחומרא". ועי' בכס"מ שאת הקושיא משום מקיים עוד אפשר לתרץ שמיירי דזרע ע"י עובד כוכבים, ואח"כ נתנם במתנה להם, אבל ס"ס הקושיה משום אמירה לעובד כוכבים שבות במקומה עומדת? והקשה עוד הכס"מ מהא דפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' איסורי ביאה הי"ג דאסור לישראל לומר לעובד כוכבים לסרס לו בהמות? ויש עוד להעיר מחסימה ששם אנו מוצאים שהרא"ש מביא בשם הר"א שמותר, והרמב"ם ס"ל שאסור?
חאכן לפ"ז לא כל הדברים בחדא מחתא מחתינהו. ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזורע כלאים היא בזה, אם האיסור הוא משום הפועל מה שהוא זורע, או משום הפעולה משום הזריעה, והרמב"ם ס"ל כהצד הראשון, וממילא אין בזה איסור משום אמירה לעכו"ם, דע"י האמירה באה הזריעה, אבל ס"ס אין בזה משום איזה קשר שהוא לזורע, והראב"ד ס"ל שהאיסור הוא משום זריעה וממילא זה בכלל איסור של אמירה לעכו"ם.
טולענין סירוס וחסימה ס"ל להרמב"ם ג"כ שהאיסור הוא משום הפעולה, ולאו דוקא משום הפועל, וממילא שייך על זה בודאי להגיד אמירה לעכו"ם שבות.
יוהנה לשון הרמב"ם שם לענין כלאים הוא: "ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו ואם קימן אינו לוקה". ונראה שבזה נבין הנימוק שתפס, כי אין האיסור בזריעת כלאים מצד הפעולה, אלא מצד הפועל כנ"ל, כי בהפעולה הלא יש איסור אחר, איסור חל של מקיים כלאים, וע"כ איסור זריעת כלאים לחוד ואיסור מקיים כלאים לחוד, ובאיסור זריעה האיסור הוא מצד הפועל, וממילא לא שייך בזה איסור אמירה לעכו"ם כנ"ל.