מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 12
אוהנה אנו מוצאים באיזה מקומות שאנו ממעטינן שליחות מגזרת הכתוב, כגון לענין סמיכה שאנו אומרים "ידו ולא שלוחו" כמבואר במנחות (צג, א), או לענין קריאת הב"ד בחליצה שאנו אומרים "וקראו לו ולא שלוחם" (יבמות קא, ב), וכן גבי עגלה ערופה נמי דרשינן "ויצאו" הם ולא שלוחם, ובנדרים (עב, ב) יש מחלוקת לענין הפרת נדרים שר' יאשיה ממעט מדכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו, שאי אפשר להפר ע"י שליח, ור' יונתן שואל על זה "מצינו בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו"?
באנו צריכים באמת למצוא איזו הגדרה בזה שתמיד אנו אומרים שלוחו של אדם כמותו ונחשב השליח כמו המשלח עצמו, ומדוע באלה המקומות הנ"ל אנו ממעטים את השליח, ומדוע לא שואל ר' יונתן בכל המקומות הנ"ל את השאלה: "מצינו בכל התורה ששליחו של אדם כמותו".
גועי' בתוס' יבמות (קא, ב ד"ה וקראו) שבאמת עמדו על זה ושאלו: "תימה אדילפינן בפ"ב דקדושין (מא, א) דשלוחו של אדם כמותו, אדרבא נילף מהכא דאין שלוחו של אדם כמותו"?
דאך לפ"ז אפשר למצוא בכל אלה הדברים הגדרה אחת, הגדרה שבכל אלו הדברים אין כאן פעולה אלא פועל. כי הסמיכה כשהיא לעצמה אינה מביאה לשום פעולה, וכן הקריאה בחליצה והיציאה בעגלה ערופה, שאין בכל אלו הדברים שום פועל יוצא, אלא רק מצוה לפעול לבד.
הואפשר עוד לנמק מה שלא שייך שליחות בעגלה ערופה ובקריאת החליצה, כי בכל מקום בשליחות הוא כשהחלות של הדבר הוא בעד המשלח, לא כן בכל אלו הדברים, בעגלה ערופה, בקריאת החליצה, ששם לא הב"ד המה בעלי החלות, כי גם בעגלה ערופה אין הכפרה בשביל הב"ד לבד אלא בשביל כל ישראל, ובחליצה הוא מובן מאליו, שהב"ד ממלאים רק תפקיד של ב"ד, אבל לא תפקיד של בעלי הדברים. וכמו שאי אפשר לכהנים לעשות שליח לאיזה זר שיעבוד עבודה בשבילם, ככה ג"כ אי אפשר לב"ד לעשות שלוחים לאלה שאינם בכלל ב"ד.