מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 15
אועי' בקצוה"ח סי' שפב (ס' א' סק"ב) שמוכח מדברי הרא"ש בחולין פ' כסוי הדם, שבמצות מילה אין אנו אומרים שלוחו של אדם כמותו, ומביא גם את הכלבו שאומר שמצות כסוי הדם ג"כ אי אפשר לעשות ע"י שליח. והוא מתיגע שם מדוע לא נימא גם בה שלוחו של אדם כמותו?
בואמנם בשתי אלו המצוות כבר לא יספיק לנו היסוד הנ"ל כדי לנמק מדוע אין בזה שליחות, כי בודאי כאן המצוה היא לא בהפועל שבדבר, אלא בהפעולה, שיהיה הילד מהול, ושהדם יכוסה בעפר, ומ"ש זה ממצות תרומה ושחיטה בקדשים, שבזה אנו אומרים כן שלוחו של אדם כמותו, ומשם אנו לומדים את המקור של שליחות?
גואפשר לנמק את זה רק עפ"י היסוד שהנחנו במק"א, ששליחות לא שייכת רק במקום שיש פעולה ומחשבה, והשליח עושה את פעולתו על יסוד המחשבה של המשלח, ולא כן במקום שיש רק פעולה וכוונה. כי את הפעולה והמחשבה אפשר לחלק בין שני אנשים, ולא כן פעולה וכוונה, כי כוונה פירושה כוונת הפעולה. ומה"ט לא מועיל בחליצה שליחות. ובמדת "זמן" בארנו כי המושג "דעת" שוה בזה להמושג מחשבה, שגם זה אפשר להפריד מן הפעולה. וזה יהיה ההבדל בין מצוות תרומה ושחיטת קדשים שבזה יש שליחות, ובין מילה וכסוי הדם - כי גם בתרומה אנו אומרים "מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", וגם בקדשים הדין הוא ש"כל הקרבנות צריכים דעת בעלים", לא כן במצוות כמו מילה וכסוי הדם שהן ככל המצוות שבתורה, שצריכים רק כוונה ולא מחשבה.
דובזה כמובן אפשר ג"כ לנמק מה שבפדיון הבן יש דעה שאין בזה שליחות כנ"ל, מפני ששמה ג"כ לא צריכים למחשבה, אלא לכוונה ככל המצוות, עפ"י מה שבארנו שאין בפדיון הבן מושג של קנין ממש שנצטרך למחשבה ממש.