מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 17
אואמנם לכל היסודות האלה יש סתירה מהאי דב"ש סובר שיש שליח לדבר עבירה, וגם באומר לשלוחו צא הרוג את הנפש חייב המשלח, ושכמובן שם לא שייך לא היסוד הראשון ולא היסוד השני שהנחנו בשליחות כנ"ל? ועלינו לומר שב"ש חולק על כל אלה, ולפ"ד אפשר כפי שכבר אמרנו במק"א, שמלבד הטעם של "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", יש ג"כ הטעם הפשוט של "אין שליח לדבר עבירה", כי אין שום עבירה שתבוא על יסוד זכות הבעלים, ומובן שעבירה וזכות מן התרתי דסתרי, אלא שאנו זקוקים ג"כ להטעם של "דברי הרב ודברי התלמיד" כדי שהשליח לא יוכל להפטר מטעם שהוא מתעסק ואפשר ג"כ להכניסו בכלל שוגג כיון שעשה הכל לא מדעתו אלא מדעת המשלח, וע"כ אנו צריכים ג"כ להטעם הזה.
בובזה מובן ממילא ג"כ מה שבסמיכה ובקריאת ב"ד בחליצה וכן ג"כ בעגלה ערופה שלא מועילה בהן שליחות, כי כמובן אין שם כלל ענין של בעלים.
גועי' בירושלמי ריש פ' האיש מקדש: "אית מתניתא אמרה ששלוחו של אדם כמותו ואית מתניתא אמרה שאין שלוחו של האדם כמותו, ואם המר ימירנו יפר יפירנו, הוינן סברין מימר שלוחו של אדם כמותו אלא שמיעטו הכתוב, וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו, הוינן סברין מימר שלוחו של אדם כמותו אלא שמיעטו הכתוב, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, אדוניו ולא בנו, אדוניו ולא שלוחו, הוינן סברין מימר שלוחו של אדם כמותו אלא שמעטו הכתוב". וגם בדבר האחרון לענין הרצעת העבד ג"כ קשה להסביר את ההסבר הראשון, מפני שג"כ כאן נראה יותר שהמצוה היא בהפעולה ולא בהפועל, אם לא שנאמר שזה גופא אנו למדים ממיעוט הכתוב, שאין המצוה בהפעולה אלא בהפועל. ולפי ההסבר השני בודאי יוטעם, כי בודאי אין ההרצעה פועלת כלום בהבעלות, וע"י כך לא שייכת בזה שליחות.