מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 21
אוכהאי גוונא יש להסתפק בדין של מעילה, אם זה בא מצד שמעל בדבר שהקדישו אדם, או מצד מה שמעל בדבר של הקדש, שג"כ כאן הספק הוא אם ההדגשה היא בהפועל - המקדיש - או בהפעולה, או יותר נכון בהפועל יוצא - ההקדש.
בויש בזה המחלוקת של הראשונים, אם מועלים בהקדש דממילא שנעשה הקדש ע"י קנין חצר, כמו שהביא בש"מ ב"מ (עח, ב) "ואחרים פרשו דאפי' אם תמצא לומר דחצר הקדש קונה, אין מעילה בקניתה, דבמה דקדיש ממילא ליכא מעילה, דהא אפילו בגידולי הקדש דמגוף הקדש קא אתי, ס"ל לר' יהודא דאין מועלין, וע"כ לא פליג עליה ר' יוסי אלא בגידולי הקדש משום דהקדש קא רבו אבל במה שחצר הקדש זוכה, אפילו ר"י מודה דאין מעילה בקניתה". ושאר הראשונים חולקים בזה וברור דהמחלוקת היא בחקירה הנ"ל.
גועי' בספרי ד"מ ח"ב שמעתתא ח' (פרק ז) שע"י זה תירצנו כל הקושיות שמקשה הקצוה"ח על השיטה הזאת דאין מעילה בהקדש דממילא.
דואמנם אפשר להכניס את מחלוקת הראשונים הנ"ל גם במדת "סבה והעדר הסבה". וע' ח"א מספרנו מדה ב (אות יג) שהסברנו שבאמת בזה היא המחלוקת אם הקדשו של ישראל, זהי הסבה למעילה, ומה שבקדשי עכו"ם לא מועלים זהו העדר הסבה - או להיפך שמה שהעכו"ם הקדיש זוהי הסבה להסתלקות המעילה. והנ"מ הוא כנ"ל שההקדש בא לא מצד ישראל ולא מצד עכו"ם, אלא באופן דממילא. אבל עכ"פ אנו צריכים להסבר הדברים ג"כ להשתמש במדה זו.