מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 24
אגם בנותר שיש בזה הלאו של "לא תותירו ממנו עד בקר" והעשה של "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו", ג"כ יש להסתפק, אם האיסור של אכילת נותר ודין השריפה בא מצד הפועל שבדבר, מצד מה שעבר והותיר את הבשר, שזאת אומרת, מה שלא אכל את הבשר בזמנו, או מצד הפעולה והפועל יוצא שבדבר, מה שנעשה לנותר.
בובחקירה זו נכנסת ספיקתם של האחרונים בדברים שאסורים מדרבנן לאכול, אם יוקבע על זה השם נותר. והספק הוא לפ"מ שביארנו באריכות במדת "בעצם ובפועל" דכל איסור מדרבנן, הנה כשאנו דנים על הדבר מצד עצמו, הוא נקרא ראוי מדאורייתא, אבל אם אנו דנים על הבפועל שבדבר, הנה ס"ס בפועל אי אפשר באכילה - וממילא אם נגיד שכל האיסור בהדין של נותר שהוא בשריפה בא מצד הפועל שבדבר, שעבר והותיר, הנה ס"ס בפועל לא עבר כלום. אבל אם נימא שהוא מצד הפועל יוצא שנעשה לנותר, הנה כבר נוגע זה להדבר כשהוא לעצמו, שזהו נכנס למדת "בעצם" כמובן, ונקרא ראוי מדאורייתא וממילא כן הוקבע על זה שם נותר.
גועי' בס' מנחת חינוך שמביא ראי' מהרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק (הל' כב) שכתב שם: "האוכל מבשר גידים ועצמות אינו חייב כרת", ומכיון שלא חשב אלא דברים שאינם ראויים לאכילה כלל, ודברים שאסורים רק מדרבנן כמו שומנו של גיד לא חשב, נראה שבזה הוא כן חייב כרת, אע"פ שבודאי לא עבר על זה הלאו של לא תותירו, דהוא אנוס בתקנתא דרבנן, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה, מ"מ שם נותר יש על זה. וראיה מכאן שאין האיסור של נותר בא מצד הפועל שבדבר, מצד האדם העובר, אלא מצד הפועל יוצא שבדבר, שנעשה נותר.