מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 30
אונחזור לענינינו מה שהנחנו בכללי שליחות, כפי מה שבארנו בהאותיות הראשונות של מדה זו, שעל היסודות הנ"ל אפשר ליישב איזו קושיות שמקשים מכיון שכל הדין של אין שליח לדבר עבירה הוא משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", ושע"כ בשוגג, כשהשליח הוא שוגג לא שייך הדין הזה, אם כן יוקשה:
בא) מדוע אנו אומרים, למשל, בב"ק (לב, ב) כש"הוסיף לו שליח ב"ד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו", ומוקמינן שם דטעו דיינא במנינא - ולפ"ז מדוע שמש ב"ד הוא הגולה, הלא הב"ד היו צריכים להיות הגולים כיון שהדבר נעשה בשוגג, ובשוגג הלא לפי"ז יש שליח לדבר עבירה? (קושית הקצוה"ח).
גב) מהא דב"ק (נא, א), שהגמרא מקשה על המשנה שמה "בור של שני שותפין חייב" מקשינן "אי דשוי שליח תרווייהו, ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל וכרה להו, אין שליח לדבר עבירה"? וקשה אמאי לא מוקמינן כשהשליח היה שוגג בזה, כגון שהפקירו רשותם והשליח לא ידע מזה? (קושית הפנ"י).
דג) מה היא קושית הגמרא (שם עא, א) בטבח ומכר ע"י אחר "וכי זה חוטא וזה מתחייב"? הלא השליח לא ידע שהדבר הוא גנוב, ובזה אפילו בלי רבוי התורה ג"כ אמרינן יש שליח לדבר עבירה? (הערת התוס' ב"ק שם).
הד) קושית התוס' בקדושין (מב, ב), שהגמרא מקשה על מה דאמרינן "שליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל", אמאי, נימא "אין שליח לדבר עבירה"? ומקשים בתוס': "תימא, הא ע"כ מיירי בשוגג, דאי במזיד ליכא מעילה דאין מעילה במזיד, א"כ יש שליח לדבר עבירה"?
ואולם עי' בריטב"א קידושין (שם) שאמר שהטעם של "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" הוא לאו דוקא, ובאמת אפילו במקום שלא שייך הטעם הנ"ל, ג"כ אין שליח, אבל לא בירר ס"ס מה הטעם בזה, מלבד הטעם הנ"ל של דברי הרב וכו' - אך לפ"ז הטעם פשוט, מפני שכאמור בכל העבירות אין המשלח בעל הדבר, כי אין לו מקודם שום כח וזכות מיוחדת - ונקרא בעל העבירה רק מי שפעל את העבירה, וכמו שבממון צריך להיות המשלח בעל הממון, ככה בכל הפעולות צריך להיות המשלח בעל הפעולה עוד טעם שיצא הפעולה לפועל - והטעם העיקרי של אין שליח לדבר עבירה זהו "וכי זה חוטא וזה מתחייב"? כי לא שייך בזה בעל החטא טרם שיצא החטא לפועל, ומי שהוציא לפועל הוא בעל החטא.
זובמקומות שהגמרא בעצמה נותנת את הטעם דאין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב ודברי התלמיד וכו' - הם במקומות שכן נקרא המשלח בעל עבירה. כמו למשל, בקידושין שם לענין "השולח את הבערה ביד חשו"ק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שלח ביד פקח, הפקח חייב", ועל קושית הגמרא שם: "ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו"? מתרצינן "שאני התם דאין שליח לדבר עבירה, דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". כי שם יצא לנו ציור של עבירה שהמשלח הוא באמת בעל הממון, כי האש היא של המשלח ו"אשו הוא משום ממונו", שכו"ע מודים בזה, אפילו למי שסובר שאשו משום חצו כמבואר בב"ק (כג, א), וזהו ההבדל בין אש, שאנו זקוקים דוקא להטעם של "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", כנ"ל, ובין שליח לחפור בור, שכפי שמשמע בב"ק הנ"ל, אפילו במקום דלא שייך הטעם של דברי הרב, ג"כ אין שליח - כי בחפירת בור ברה"ר אין בעל הממון, כדאמרינן "שני דברים אינם ברשותו של אדם ואלו הם בור ברה"ר" וכו', ושם אין החיוב רק מצד החפירה לבד, וממילא בעל העבירה הוא רק מי שעשה את הפעולה, השליח ולא המשלח.
חאו למשל, בב"ק (נו, א) בשוכר עדי שקר, שג"כ עיקר העבירה הוא מה שמעיד עדות של ממון לחברו והמשלח הוא בעל הממון - אבל בשאר מקומות כשאנו אומרים אין שליח לדבר עבירה, אע"פ שרש"י עפ"י רוב מנמק את הטעם של דברי הרב וכו', אבל בגמרא אין אנו מוצאים את זה מפורש - וגם בהמקור של אין שליח לדבר עברה שזהו ב"צא הרוג את הנפש", שהלכה כהלל שהמשלח פטור, שם אין אנו מוצאים בגמרא הנמוק של "דברי הרב" וכו' מפני שכמובן שם אין המשלח הבעל עבירה.