מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 33
אוגם אפשר ליישב את כל הסתירות האלה עפ"י היסוד שהנחנו בשליחות, שבמקום שהפועל יוצא לא בא ע"י הפעולה כשהיא לעצמה אלא רק בתור דין דממילא, כמו בחליצה, שלא פעולת החליצה כשהיא לעצמה מתרת את הזיקה, אלא כשיש פעולה שכזו מתירה התורה את החליצה שלא שייכת בזה שליחות - לפי ההסבר של הירושלמי הנ"ל, וכמו בנזירות שלפ"ד התוס' בנזיר הנ"ל לא שייכת שליחות, שזהו ג"כ דין דממילא שהוא מקבל רק את התואר קדושה והתורה מטילה את כל הדינים על מי שיש לו התואר הזה.
בוע"פ היסוד הזה הנה שוב בשליח לדבר עבירה, מלבד הטעם של דברי הרב ודברי התלמיד וכו' - הנה בכלל לא שייכת בזה שליחות, כי העונש שבא על כל עבירה בתור פועל יוצא, הנה אין העונש בעצם הפעולה אלא זהו רק דין דממילא שכל מי שעושה פעולה שכזו מטילה עליו התורה עונשים מיוחדים, ולא דמי לקנינים, קדושין וגיטין וכדומה שהוא בעצמו הוא הפועל את הפועל יוצא, כמובן.
גואותו הדבר הוא לא רק בעבירות המביאות לעונשי הגוף כמו מיתה ומלקות, אך גם בעבירות המביאות לעונשי ממון, כמו בור ברה"ר שע"ז נאמר "שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאום הכתוב כאלו הם ברשותו", שג"כ כאן שכל החיוב הוא מצד חידוש התורה, הנה לא הפעולה היא המביאה את הפועל יוצא, את החיוב, אלא שעל כל מי שעושה פעולה שכזו, מטילה התורה חיוב שכזה. וכן ג"כ בטביחה ומכירה בגנב שכל החיוב של ד' וה' הוא מטעם קנס, שבודאי לא הפעולה כשהיא לעצמה מחייבת, אלא רק שעל כל מי שעושה פעולה שכזו מטילה התורה קנס שכזה.
דוממילא מובן שלפ"ז בכל הדברים האלה אמרינן אין שליח לדבר עבירה אפילו כשעשה השליח את העבירה בשוגג.
האבל בחיוב של אש שאין זה מצד חידוש או קנס אלא מצד הדין, אי אשו משום חציו אי אשו משום ממונו; או בשוכר עדי שקר שהחיוב בא בודאי מצד הפעולה כשהיא לעצמה, רק שם אנו זקוקים להטעם של דברי הרב ודברי התלמיד וכו'.
וואם נגיד כנ"ל אפשר להטעים גם כן שיטת רש"י ותוס' בב"ק הנ"ל שבשוגג יש שליח לדבר עבירה, כי שם מדובר לענין חיוב אונסין של הקרן, וחיוב הקרן בודאי בא מעצם הפעולה של הגניבה ויש בזה רק הטעם של "דברי הרב" וכו' שלא שייך בשוגג כנ"ל.