מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 34
אהחקירה ב"ממונך ושמירתך עליך" בנזקין שהכנסנו אותה במדת "שתי סבות", נכנסת ג"כ באמת בתחום המדה הנ"ל שאנו עוסקים בה עכשיו.
בכי אם אנו אומרים שעצם סבת החיוב הוא מצד מה שלא שמר, הנה החיוב בא מצד הפועל, מצד האדם שפשע - אבל אם אנו אומרים שעצם החיוב הוא מצד ממונו, ו"השמירתן עליך" הוא רק באופן שלילי שאם שמר זו היא סבה לפטור (עי' במדת "שתי סבות" הנ"ל), אז עיקר החיוב הוא מצד הפעולה והפועל יוצא שבדבר, כלומר, מצד פעולת ההיזק של הבהמה וההפסד שיצא להניזק מזה.
גואמנם יש להעיר על זה מהרבה מקומות, ממחלוקת רש"י ותוס' בהנ"מ שבין ר' יוחנן וריש לקיש, אם אשו משום חציו או אשו משום ממונו, שרש"י פירש שהנ"מ הוא במדליק אש של חברו, שלר"ל פטור, והתוס' חולקים על זה ואומרים שבזה אין הבדל וגם לר"ל חייב בכה"ג - ונראה שרש"י סובר ש"ממונך ושמירתן עליך" המכוון שעיקר החיוב הוא משום הממון ו"שמירתן עליך" הוא רק באופן שלילי, שאם ישמור זוהי סבה לפטור, וממילא באש של אחר לא שייך כלל לבוא משום ממונו. אבל התוס' סוברים ש"ממונך" משמש רק בתור מכשיר, שבשביל זה הוא מחוייב לשמור, וממילא גם באש של חברו שייך להגיד משום ממונו, כלומר, שכמו שהוא מחויב לשמור את ממונו שלא יזיק, ככה אם לקח אש של אחר ג"כ מחייב לשמור שלא יזיק, ואם הדליק בזה יש אותה סבת החיוב של כל "ממונך ושמירתן עליך".
דומחלוקתם (בדף כח, ב) בחפר בור ברה"י והפקיר רשותו ובורו, שרש"י סובר שלרב בור שאמרה תורה הוא בכהאי גוונא, והתוס' חולקים על זה וכתבו: "ואין נראה לר"י, דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור וכן חפר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו, ואפילו חפר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא בורו, כיון דשלו הוא חייב להסיר תקלה וכו', אבל הפקיר רשותו ובורו, כיון דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר רשותו לאו בעל הבור הוא ולא מחייב".
הומובן, שגם בזה מודגשת שם המחלוקת הנ"ל, כי גם בהא שאנו אומרים שני דברים אינם ברשותו ועשאום הכתוב כאלו הם ברשותו, ג"כ יש להסתפק במה כאן עיקר החידוש, אם החידוש העיקרי הוא בזה, שאע"פ שבור איננו ממונו, בכ"ז נחשב לממונו ממש, ובכן יש בזה ג"כ סבת החיוב הוא ממונו, או שהחידוש הוא, שאע"פ שאינו ממונו ואין כאן סבת החיוב אפילו לפי החידוש, בכ"ז זהו גופא החידוש שמתהווה המסובב אפילו בלי הסבה.
ווהנה אם נימא שעיקר סבת החיוב הוא מצד ממונו, אנו צריכים לומר כהצד הראשון, כי באמת קשה לצייר אפילו ע"י דרך חידוש שיתהוה מסובב בלי סבה - אבל אם נימא כהצד השני אין צריכים לומר שהחידוש הוא שנעשה ממונו, אלא פשוט שהחידוש הוא כמו שבממונו הוא מחויב בנזקין מצד מה שלא שמר, ככה ג"כ כשחפר בור הוא מחויב לשומרו מפני שהוא עשה את התקלה, וכשלא שמר הוא מחויב כמו שמחויב בכל ממונו שלא שמר.
זוממילא רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי בזה, ולשיטת רש"י, כיון שבכל בור החידוש הוא שאע"פ שאינו ממונו, בכ"ז נחשב לממונו, וזהו משמש לסבת החיוב, הנה גם כשהפקיר רשותו ובורו נמי החידוש הוא שנחשב לממונו, וממילא הוא מחויב כמו בכל בור. והתוס' לשיטתייהו, שסוברים כהצד השני, והחידוש הוא, שאעפ"כ מחוייב מצד מה שלא שמר, ואנו צריכים לקבוע מהו הגדר בזה שתמיד אינו ממונו הוא לא מחויב לשמור וכאן כן מחויב לשמור, שזהו מצד שהוא בעל התקלה, אבל בנד"ז שבשעה שחפר היה ברשותו ממש וע"י ההפקר לא גרם את התקלה אין בזה החידוש ואינו מחויב רק במקום שאין אנו זקוקים לחידוש כמו בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו.
ח[ואמנם במדה ג (אות ד) הבאנו להיפך שרש"י סובר שסבת החיוב העיקרית היא מצד מה שלא שמר והתוס' סוברים שהעיקר הוא מצד ממונו, אך באמת אין משם כל כך הכרח בדבר].