מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 35
אואותה המחלוקת היא ג"כ בהגרסא של המשנא הראשונה בב"ק אם גרסינן "וממונך ושמירתן עליך" או רק "ושמירתן עליך". אלה שלא גורסים, טעמם ונמוקם עמם, מאחרי שבור אינו ממונו. אכן הרשב"א כתב ששפיר גרסינן "וממונך" מכיון ש"עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו", כי הרשב"א סבור שהחידוש בבור הוא בהסבה, שאע"פ שאינו ממונו נחשב לממונו, ובכן הכל בכלל "ממונך". ואלה שלא גורסים סוברים דהחידוש הוא שמחויב לשמור אע"פ שאינו ממונו, א"כ אי אפשר להגיד "ממונך ושמירתן עליך", שנראה שרק מה שהוא ממונו גורם לחיוב שמירה, בעוד שאנו רואים מבור שהוא מחוייב לשמור גם דבר שאינו ממונו. ועי' בנמ"י שכתב ועל שמירתן עליך "שנתחייב בשמירתן מחמת שהם ממונו", ונראה שסובר שהחיוב הוא מצד הפועל, מצד אי השמירה כנ"ל.
בוגם המחלוקת של הראשונים בפ' המניח בהא דנתקל פושע אם יש בזה חיוב מטעם אדם המזיק, או שהחיוב הוא מטעם בור, נמי תלויה בזה, דאם החיוב בבור הוא מטעם דע"י חידוש התורה נחשב הבור לממונו, הנה כמובן זה לא שייך באדם גופו, דאי אפשר לעשות את האדם גופא לממונו של האדם, וממילא אי אפשר לבוא בנתקל פושע מטעם בור, וע"כ דמטעם אדם המזיק הוא, אבל אם נימא דהחדוש בבור הוא שהוא מחוייב לשומרו, הנה זה שייך ג"כ בנתקל פושע, דהיה עליו לשמור את עצמו שלא יזיק, ושייך גם בזה המושג בור, כנ"ל.
גויש להביא ג"כ מעין ראיה שהחיוב בנזקין הוא מצד הפעולה והפועל יוצא ולא מצד הפועל, מהא דאמרינן (ד, ב) "בשלמא לשמואל בנזקי ממונו קא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי", וקורא לשומרים "נזקי גופו" מפני אי השמירה, הלא גם נזקי ממונו בכלל נזקי גופו - וככה ג"כ להלן (י, ב) "ואי אשמעינן והמת יהיה לו משום דממונו קא מזיק, אבל הכא דבגופו קא מזיק אימא לא", וגם מזה תהיה מעין ראיה כנ"ל. אכן, כמובן, שראיה ברורה אין מזה דס"ס גם אם החיוב הוא מצד אי השמירה, אבל הממון הוא המכשיר לחיוב השמירה, נקרא שפיר נזקי ממונו, בנגוד להשומרים שנקרא נזקי גופו שסבת השמירה היא רק בגופו.
דועי' בש"מ בריש ב"ק על הא דאמרינן שם "אבל במחוברת אימא כולה מועדת", שמקשים הראשונים הלא קי"ל ספק ממונא לקולא? ומתרצים שבנזקין דוקא אמרינן להיפך ספק איסורא לחומרא, וזה אפשר להסביר רק אם נימא דעצם החיוב הוא מה שלא שמר, וההבדל בין תם למועד הוא רק הבדל בחיוב השמירה, דאת המועד הוא מחויב לשמור יותר, וכשאנו מסתפקים במחוברת אם היא כולה מועדת, הנה מקור הספק הוא עד כמה הוא מחויב לשמור בזה, ועצם חיוב השמירה הוא מצד איסור, שלא יגרום היזק להשני, ואע"פ שמזה מסתעף נ"מ בממון, הלא כבר הארכנו שבכל הספקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על המסתעף, אכן אם נימא דעצם החיוב הוא משום ממונו, הרי עיקר הספק הוא בממון - ולא שייך התירוץ הנ"ל.
האכן אפילו אם נימא דעצם החיוב הוא משום ממונו והשמירה רק גורמת פטור, גם כן ניחא, דלפ"ז הרי י"ל הסבה המחייבת היא בבחינת ודאי והסבה הפוטרת היא בבחינת ספק, וכפי שביארנו במדת "שתי סבות", בכה"ג נשארה חזקת חיוב, ושפיר אמרינן: אבל במחוברת אימא כולה מועדת, כיון שב"הממונך" אין שום ספק.
וונמצא שבכל האופנים, בין אם נימא ש"הממונך" זהו הגורם העיקרי להחיוב, ובין אם נימא ש"השמירתן עליך" הוא הגורם העיקרי, אתי שפיר מה שאמרינן "אבל במחוברת אימא כולה מועדת".