מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 48
אאולם באמת אין אנו מוצאים ברמב"ם שיסבור שהניזק יכול לתבוע מבעל הממון בעצמו במקום שהוא מסר לשומר, ואם נתפוס שבאמת עיקר החיוב הוא על בעל הממון וכל הגביה מהשומר הוא מצד שעבודא דר' נתן כנ"ל, מדוע באמת לא יוכל לגבות מבעל הממון בעצמו? ועוד יותר: הלא כלל הוא תמיד בשעבודא דר' נתן, שבמקום שיש נכסים להלוה בעצמו אין גובים מהלוה השני?
בונראה שגם להרמב"ם עיקר התביעה הוא על השומר, ואע"פ שסובר כאמור, שעיקר החיוב הוא מצד ממונך, אבל כיון שס"ס דינא הוא שהוא מחוייב רק במקום ש"ולא ישמרנו בעליו", וכששמר פטור, הנה זה גופא מה שמסר לשומר בן דעת זה גופא נחשבת לשמירה, והחיוב הסתלק ממנו, ולעומת זה הוטל אותו החיוב על השומר, שהוא השומר מחויב לא מצד אי השמירה בעצמה, שכאמור לשיטת הרמב"ם לא יתכן זאת, אך מפני זה שכשהוא מקבל שמירה, הנה גם זה נכלל בכלל ההתחייבות, שבכל זמן השמירה הוא מחוייב בכל החיובים המסתעפים מצד הממון של הפקדון.
גוזה שאומר הרמב"ם בפרק ד' (הלכה י): "שומר שקבל עליו שמירת גוף הבהמה אבל לא שמירת נזקיה והזיקה פטור מלשלם והבעלים חייבים, ואם קבל שמירת נזקיה והזיקה חייב השומר". ועי' בראב"ד שם שסובר, שבעינן דוקא קבלה בפירוש - ובהרמב"ם באמת לא מבואר ברור אם צריכים לקבל בפירוש או לא, ואפילו אם נימא שגם בסתמא הוא מחוייב, הוא מפני שסובר שכל זמן שלא התנה בפירוש שלא מקבל שמירת נזקיו הוי כאילו קבל - ובכן חיוב השומר הוא מצד שנתחייב על כל החיובים שיתהוו מצד הבעלות של הנפקד.
דובכל זאת בתם משלם מגופו, כי בזה לא נפטרו הבעלים ע"י מסירת הבהמה לשומר, מאחר שכאמור, כל פטור הבעלים הוא מפני שזה גופא מה שמסרו להשומר הוא בכלל של "ישמרנו בעליו", הנה זה במה דברים אמורים במועד שע"ז נאמר הפסוק "ולא ישמרנו בעליו", אבל בתם שאפילו כשהבעלים שמרו שמירה מעולה ג"כ חייבים כמבואר במשנה ב"ק סוף שור שנגח ד' וה' (מה, ב): "קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק - וכו' - ר"י אומר, תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה" - הנה מה שמסר לשומר, זה לא עדיף משמירה מעולה והחיוב נשאר על הבעלים בתקפו.
הוזה שאומר שם הרמב"ם (הלכה כ): "אם שמרה - השומר - שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבים" - זה מיירי בתם, כי בזה לא נפטרו הבעלים ע"י מסירתם לשומר.
וועי' שם ברמב"ם (הלכה יב): "שומר שנתחייב לשלם ואין לו, והיה המזיק תם, שהוא משלם חצי נזק מגופו, הרי הניזק משתלם מן הבהמה מה שהזיקה וישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר ועל הבהמה" - ומדבריו משתמע שגם בתם אם יש לו להנפקד ממה לשלם יכול לגבות ממנו - ולדברינו הדברים מנומקים, כי בתם יש חיוב מצד עצמו גם על הבעלים וגם על השומר. על הבעלים - מצד שאין בזה הפטור של "ושמור הוא זה"; ומצד השומר, כי ס"ס הרי הוא קבל על עצמו את ההתחייבות של הבעלים, ואם כי זה לא הועיל לסלק את חיובו של הבעלים, אבל זה מועיל ס"ס להטיל גם עליו את החיובים האלה.