מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 51
אואגב אורחא נתרץ את קושית הקצוה"ח שמקשה על דברי התומים הנ"ל שהדין של מגופו נאמר רק על הגביה ולא על עצם החיוב, ומה"ט אם עצם ההיזק ידוע עפ"י עדים, אלא שאינו ידוע אם השור תם נמצא או לא והמזיק הודה על זה, שזהו לא הוי בכלל מודה בקנס, ומקשה הקצוה"ח מהא דב"ק (מג, ב) דאמרינן שם לענין שלושים של עבד "דאתו עדים ואסהידו ביה דקטל ולא ידעי אי תם היה אי מועד הוה, ואמר מריה מועד הוא, לא משלם קנס עפ"י עצמו", אעפ"י שכל הפטור של תם הוא מפני שאינו משלם אלא מגופו ו"הביאהו לב"ד וישלם לך" - ובכ"ז זה נקרא מודה בקנס?
בוכדי לתרץ את הקושיה הזו נקבע כלל הגיוני חדש: שרק אז אפשר להבדיל בין הבעצם של הדבר ובין הבפועל, כשיש מציאות לפעמים שהדבר יוצא גם לפועל, אבל במקום שאין מציאות שכזו בשום אופן, אז ע"י החסרון שבפועל יש גם חסרון בעצם, כי במקום שכזה אי אפשר להגיד שהדבר ישנו בעצם, בעוד שאין כלל מציאות לכך.
גועל כן בשור תם שהזיק סתם, אף אם נאבד השור או שלא היה שוה מתחילה, שייך להגיד שעצם החיוב כן ישנו, הגם שבפועל אין ממה לגבות, אבל ס"ס הלא בעצם הדבר כן ישנה אפשרות, כי יש אפשרות שיהיה שור המזיק שוה כמה שהזיק ולא יאבד; אבל בהרג עבד כיון שאין בשום אופן מציאות שישולם מהשור הל' סלעים מצד "הביאהו לב"ד וישלם לך", שם אי אפשר להגיד שישנו חיוב בעצם, כיון שאין לו להחיוב הזה על מה לחול.