מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 56
אואם נתפוס כהצד השני נרויח בזה ליישב את קושית הגרע"א בב"ק (יג, ב) על הסתירה שמצד אחד אנו אומרים "נגח ואחר כך הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר פטור", ומצד שני אמרינן "הקדישו מוקדש משום דר"א, דאמר ר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון", ומדוע אנו צריכים לר"א, תיפוק ליה שבכלל כיון שהקדיש הוא פטור כנ"ל?
בואמנם בספרנו ד"מ דה"ק שמעתתא ח תירצנו באופן פשוט, שהא דאמר הקדישו מוקדש משום דר' אבהו, הלא מיירי כמו שאמרו בתוס' שם, בקדושת דמים, ועפ"י שיטת רש"י בפסחים (ל, ב) הנה אע"פ שבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה והוי בכלל שלו, של הלוה, אבל בכ"ז הוי בכלל שאינו ברשותו, ויש הבדל בין קדושת הגוף לקדושת דמים, עפ"י שיטת הריב"ש, שרק בקדושת דמים לא יכל להקדיש בדבר שאינו ברשותו, משא"כ קדושת הגוף שכל היכא דאיתא ברשותא דגבוה איתא, כן יכול להקדיש אע"פ שאינו ברשותו, אם רק הדבר שלו. ובכן אי אפשר לבוא בקדושת דמים מצד דאין הנגיחה והעמדה בדין שוין כאחד, דההקדש לא חל מעיקרא ועדיין רשות בעליו עליו, ובשביל כך הוא צריך להגיד שכל ההקדש הוא רק משום דר' אבהו.
גאכן עדיין הדבר קשה לשיטת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ערכין דאף קדושת דמים מפקיעה מידי שיעבוד, א"כ הדרא קושיא לדוכתה, של"ל הטעם משום דר' אבהו, תפ"ל דאין כאן "שוים כאחד", ולא גובה כלל? והרמב"ם גופא הלא פוסק ג"כ בפ"ח מהל' נזקי ממון (הלכה ז) את הדין הזה של הקדישו מוקדש כדי שלא יאמרו "הקדש יוצא בלי פדיון" ולמה ליה לפ"ז הטעם הנ"ל?
דאבל לפי הנחתנו הנ"ל שבתם שאין משתלם אלא מגופו אין שיעבוד הגוף, אפשר ליישב את הסתירה הנ"ל. דהנה בלח"מ מקשה על הרמב"ם, שפוסק שם בפרק הנ"ל (הלכה ד) דנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור "עד שיהיו לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין", הא כל הדין הזה אמר ר"י, וזהו בפ' שור שנגח ד' וה', דאפילגו שם ת"ק ור"י גבי שור המדבר ושור ההקדש, וע"ז "אמר רב הונא, פוטר היה ר"י אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר", והרמב"ם הלא פוסק לקמן בפ' י (הל' טז) כת"ק, שגם שור המדבר חייב, ודלא כר"י, א"כ מדוע פוסק כאן כר"י? ורוצה להגיד, שאע"פ שלית הלכתא כר"י בנוגע לדרשתו מקרא לענין שור הנסקל אבל לענין נזקין סברא הוא, דבעינן "בעלים בשעת הנזק ובשעת ההעמדה בדין". אבל הוא מתקשה מאד בתירוץ זה, דמ"ש מיתה לענין שור הנסקל, ששם אנו צריכים דוקא לקרא, ואע"פ שיש קרא על זה לפ"ד ר' יהודא אין אנחנו פוסקים כוותיה, ומ"ש נזקים שאע"פ שאין כלל קרא אנחנו תופסים את זה מסברא לבד?
האבל נראה שדוקא מתוך ההלכה של הרמב"ם שגם קדושת דמים מפקיעה מידי שיעבוד אפשר לנו להבין את זה. דהנה טעמא דהרמב"ם נראה, שהוא כפי שביארנו במק"א, ששיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים אין המכוון שיש באמת שני שיעבודים, כי ס"ס הלא אין שיעבוד הגוף כשהוא לעצמו, כי אם אין לו נכסים כלל אינו מחוייב לתת את גופו להמלוה, ויש עליו רק חוב לשלם להמלוה מהנכסים שלו, ובכלל נכסים הם נכסי דניידי וגם נכסי דלא ניידי וגם גלימא דעל כתיפו - אלא המכוון בשיעבוד הגוף הוא כדי להגדיר את ההבדל בין מושג חוב ובין מושג בעלות, שהבעלות הוא בעצם הדבר שהוא הבעלים עליו, ואדרבה הבעלות איננה סובלת בעלות אחרת, וכיון שיש בעלות אחרת על הדבר כבר הוא איננו הבעלים. ולא כן חוב, שכל המושג חוב הוא על בעלות אחרת, שהבעלות האחרת הוא נושא החוב, כי אין חיוב בלי בעל החיוב. והמכוון בשיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים הוא בזה גופא, שהוא, המלוה, אינו ניגש להנכסים באופן ישר כמו בכל דבר שקנוי לו, אלא מצד שיש מי שהוא נושא החוב, הלוה, ואת זה אנו קוראים שיעבוד הגוף.
ווממילא אין הבדל בין קדושת הגוף ובין קדושת דמים, שכאמור להרמב"ם גם זו וגם זו מפקיעה מידי שיעבוד, והפקעה זו לא באה רק מצד הכח של ההקדש, אלא פשוט שאין שיעבוד בלי נושא החיוב. וכמו שיש הבדל בין לקוחות ויורשים גדולים ובין יתומים קטנים, כמו שאמר רב פפא: "פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו", ואין המכוון כפי שביארנו שם שכל פריעת חוב היא רק מצוה גרידא, שהרי רב פפא סובר שיעבודא דאורייתא, אלא שג"כ כנ"ל שאין שיעבוד בלי נושא החיוב, ועל קטנים לא שייך להגיד שהמה נושאי חיוב, ככה ג"כ בהקדש.