מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 57
אונצטרך להגיד להרמב"ם שבאמת אותו הדין יהיה ג"כ בהפקר, שאם יפקיר הלוה את נכסיו שג"כ יפקיע מידי שיעבוד, כיון שאין ג"כ נושא החיוב. ואמנם הרשב"א בב"ק (מט, ב) כתב על הא דאמרינן שם: "משכנו של גר ביד ישראל ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו", וכתב: "ומסתברא לי דהוא הדין אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חוב". אבל כמובן, שאין ראיה גמורה מגמרא על זה. ומה שלהרשב"א מסתבר ככה, הנה להרמב"ם דוקא מסתבר להיפך, אין שיעבוד בלי בעלות, כי אין בעל חוב בלי שיש בעל החיוב.
בוהנה להרמב"ם הנ"ל החידוש של "נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור", הוא רק בזה, שאע"פ שלא הקדיש ולא הפקיר רק את השור ולא את כל הנכסים ג"כ פטור. כי כשהקדיש והפקיר את כל הנכסים, הלא כאמור גם בכל חוב נפקע השיעבוד כנ"ל.
גובשביל כך לדעת הרמב"ם גם לר"י אם מכר לאחר הוא כן חייב, כי זהו נקרא שפיר "מיתה והעמדה בדין שווים כאחד" כיון שעדיין יש נושא החיוב - ואין הכוונה ב"שוים כאחד" שיהיו אותם הבעלים, אלא הכוונה היא שכשם שבמיתה אנו צריכים שיהיה נושא החיוב, ככה אנו צריכים ג"כ להעמדה בדין שיהיה נושא החיוב.
דואין המחלוקת בין ר' יהודא ורבנן בנקודה זו, אלא בנקודה אחרת, בהנקודה מה הוא נושא החיוב בשור הנסקל אם רק השור או ג"כ הבעלים. דלרבנן דסברי דשור המדבר חייב, ע"כ ס"ל דכל נושא החיוב הוא רק השור כשהוא לעצמו, ואם כי אנו צריכים לעשות את הדין בפני הבעלים, זהו רק מפני שממילא יוצא מזה הפסד להבעלים כמו שגם אם אנו דנים את העבד למיתה, ג"כ בעינן בפני הבעלים, אע"פ שכמו כן שנושא החיוב הוא העבד לחוד - כ"ז אם אנו סוברים ששור המדבר שאין שום הפסד בזה לאיזה בעלים שהוא חייב, אבל לר"י דס"ל דשור המדבר פטור, ע"כ דנושא החיוב הוא הבעלים, שהמה מתחייבים ששורם יסקל, ובמקום שאין נושא חיוב שכזה, שזהו בשור המדבר, פטור.
הואם רבנן חולקים על ר"י בנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר, אין זו מחלוקת שניה, אלא שהיא נובעת מהמחלוקת הראשונה, מחלוקתם בשור המדבר, ולרבנן שנושא החיוב הוא רק השור, ממילא אי אפשר למעט ב'נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר' מצד שאינם שוים כאחד, דהא לעולם יש נושא חיוב אחד שהוא השור.
ווממילא מובן, שכ"ז רק לענין סקילת השור כשהרג אדם, אבל לענין נזקי השור במקום שהבעלים משלמין מן העליה ששם בודאי כו"ע מודים שנושא החיוב הוא הבעלים, ומכיון דבנגח ואח"כ הקדיש או נגח ואח"כ הפקיר נפקע השיעבוד מהשור אז גם רבנן מודים שהוא פטור, מטעם שבזה לכו"ע אין זה בכלל שוים כאחד אחרי שאם היה מזיק אחרי שהקדיש ואחרי שהפקיר היה פטור.
זוממילא מובן שלפ"ז יהיה הבדל בין מועד לתם, שרק בשור מועד יהיה פטור לגמרי בנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר, כיון ששם בא השיעבוד נכסים מטעם שיעבוד הגוף ונושא החיוב הוא הבעלים, וכשהקדיש או הפקיר כבר אין נשוא החיוב. אבל בתם שאינו משתלם אלא מגופו, וכאמור ששם אין אנו באים מטעם שיעבוד הגוף על הבעלים, אלא מטעם ה"מגופו" של השור, והשור הוא אותו השור שבשעת הנגיחה ואותו השור שבשעת העמדה בדין, שפיר זה נקרא "שוים כאחד", וע"כ שם, בתם, אנו צריכים להטעם של "לא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון", כי לולא זה היה שפיר גובה מגופו אף בלי פדיון.