מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 58
אכל דבר המתהוה מאיזה פעולה צריך שהדבר יתהוה תיכף בשעת הפעולה, ואי אפשר שיתהוה אחר עבור הפעולה. וכל דבר המתהוה מהפועל יוצא, לא איכפת לן אפילו אם התהוות הדבר באה אחרי שכבר הפעולה איננה.
בודבר זה אנו למדים מההבדל בקנינים בין קנין כסף ובין קנין סודר או שטר - דבשני האחרונים אי אפשר לקנות לאחר שלושים יום, כי כבר הדר סודר למריה, ובשטר ג"כ אם נקרע השטר טרם שהגיע הזמן כבר אין הקנין קנין. וככה הוא הדבר בקדושי ביאה שלא מועילים לאחר שלושים יום. אכן בקנין כסף או בקדושי כסף מועיל ג"כ לאחר שלושים יום, ואע"פ שהכסף אינו כבר בעין כשמגיע הזמן, כי בקנין כסף העיקר הוא הפועל יוצא שבדבר, מה שנותן כסף להמוכר, וכאן לא פעולת הנתינה הוא העיקר, אלא הפועל יוצא שבהנתינה, וזה מועיל ג"כ לאחר זמן כנ"ל, ולא כן בשאר הקנינים הנ"ל, ששם הפעולה היא העיקר וזו איננה כבר לאחר זמן.
גוע"י זה אפשר לבאר את בעית ר' ירמיה בחולין (יז, א): "אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו" - ועי' ברא"ש שם שכתב: "פירש רש"י, דרוש וקבל שכר הוא שצריכים אנו לעמוד על האמת, אע"פ שכבר עבר. ולא נהירא לי, דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר, אבל לקבוע בעיא דש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן, והכי אמרינן בפרק א' דיומא (ה, ב) כיצד מלבישין - וכו' - כיצד מלבישין? מאי דהוה הוה? - וכו' - אלא כיצד מלבישין למיסבר קראי - ונראה לי, דנפקא מניה בבעיא זו, לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתוותרו בידו, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות עכו"ם ושלקות וכיוצא בהם, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל".
דאכן באמת גם בעיא זו היא למיסבר קראי, למיסבר כל מהות נבילה, שכפי שביארנו יש לחקור אם האיסור הוא בהפעולה, בפעולת הנבול, או שהאסור הוא בהפועל יוצא, מה שהיא מתה. וכפי הנחתנו הנ"ל מסתעף מזה הנ"מ הנ"ל, שאם האיסור הוא בפעולת הנבול, הנה מכיון שהנחירה היתה במדבר ולא הועמד אז איסור של נבילה, אז גם אחרי זה מותר, אבל אם אנו אומרים שהאיסור הוא בהפועל יוצא, אז כשנכנסו לארץ מתהוה שוב האיסור. וכמובן שהאיבעיא היא למיסבר מלתא של כל המושג נבלה שבתורה.ולהיפך, דוקא הנ"מ שכתב הרא"ש אינו מדוייק כלל לפי זה, ואין לדמות בזה מלתא למלתא, כי בנודר לפ"ז לא שייכת כלל הבעיא הזו, מכיון שיכול לקבל נדר גם אחרי זמן ידוע, וזה סימן שאין פעולת האמירה היא האוסרת, אלא הפועל יוצא של האמירה, כלומר, הקבלה שקבל על ידה שעל זה נאמר: "לאסור איסר על נפשו", וכשמקבל איזה נדר מהיום עד איזה זמן ידוע, אין המשך האיסור בתוך כל הזמן בא מפאת הרגע הראשון שחל בו האיסור, אלא מצד זה שאותה הקבלה היתה על כל רגעי הזמן הנ"ל. ובכן אין לנו שום נ"מ אם המינים הללו היו לו עוד מלפני הזמן, כי סוף סוף כשיגיע הזמן אסור עליו אותו המין מצד הקבלה כנ"ל.
הוכן אין זה נפקא מינה באיסור דרבנן, כי כל איסור דרבנן אסור מצד "לא תסור", והאיסור הזה, כאשר כבר ביארנו בכמה מקומות, הוא מצד אי הכבוד של החכמים, מעין ציור של כבוד אב, וכמו שאם האב יפקד עליו לעשות איזה דבר אחרי זמן לא ידוע ולא יעשה, הוא עובר בודאי על מצות כבוד אב, ה"נ גם כן באיסור דרבנן.