מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 59
אירושה צריכים ג"כ להתהוות רק בשעת הפעולה, זאת אומרת, בשעת המיתה של המוריש, ואי אפשר שעצם ההתהוות של הירושה תהיה רק אחרי זה.
בהיסוד הזה מונח גם בעצם ההבדל שבין ראוי ומוחזק - ראוי נקרא מה שבשעת המיתה לא היה הדבר מוחזק אע"פ שנעשה מוחזק אחר כך, ואם נימא דהירושה אינה מהפעולה - פעולת המיתה - אלא מהפועל יוצא - מה שהמוריש אינו חי - מה איכפת לן מה שבשעת המיתה היה הדבר רק בבחינת ראוי.
גוגם כן מזה שמי שסובר אין ברירה, סובר ד"אחים שחלקו לקוחות והן מחזירים זה לזה ביובל", וידוע היסוד של הראשונים שהמושג אין ברירה נאמר רק במקום שהבירור מוכרח להתחיל מלמפרע, ואין מציאות שהבירור יתחיל מכאן ולהבא - ובמקום שיש אפשרות של מכאן ולהבא, אז כו"ע מודים דיש ברירה גם למפרע, כאשר אנו מבארים את זה באריכות במדת "זמן" - ובכן לפ"ז אם נימא דמושג ירושה יש לאו דוקא מהתחלת הפעולה, פעולת המיתה של המוריש, אלא זהו דבר המתהוה בכל רגע ורגע ממה שהמוריש אינו חי, לא שייך כלל בזה המושג של אין ברירה, דהא ס"ס אפילו אם לא הובררה הירושה למפרע, הנה היא הובררה עכשיו בשעת החלוקה וממילא היינו צריכים לומר ג"כ הוברר למפרע כהנ"ל, וש"מ שירושה היא רק מושג של שעת המיתה.
דוכמובן שאין לשאול מהא שיורש אפילו כשנולד לאחר מיתת אביו? דאדרבא גם מזה ראיה להנחתנו, דאי לאו הכי, למה אנו זקוקים להא דעובר נוחל ומנחיל, נימא דיורש רק משעת הלידה, אלא ש"מ כנ"ל דהוא יכול להיות יורש רק משעת המיתה, ואם בשעת המיתה היה עדיין עובר, הנה על זה יש הדין של עובר נוחל כנ"ל.