מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 60
אהמיתה מפלת של יבום, ג"כ המכוון לא על הפועל יוצא שבזה אלא על הפעולה, פעולת המיתה, וע"כ יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה 'יבמה יבוא עליה', הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, מובן, שאם המכוון היה על הפועל יוצא שבדבר, מה שלאח המת אין בנים, לא היה מצוייר דין שכזה.
בוככה הוא הדבר גם בנוגע לאיסור אשת אח, שכל האיסור הזה מתהוה בשעת מיתה, ואי אפשר שיתהוה האיסור אחרי זה, על יסוד מה שמקודם - בחיי האח - היתה אשת אח.
גואת זה אפשר לנו ללמוד ביחוד מתורתם של רבותינו הספרדים, הרמב"ן והרשב"א, שמפרשים הא דאמרינן ביבמות (מא, א): "יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון", שהכוונה היא לההיתר ולא להמצווה, כי מצות יבום כבר איננה מכיון שנאסרה פעם, ואין זה מ"דרכי נועם", אלא שבכ"ז אין גם איסור של אשת אח מכיון שהותרה כבר פעם.
דוע"כ מטעם הנ"ל כיון שבשעת המיתה לא היה עליה שם איסור אשת אח, ממילא אין ההמשך של האיסור. - כי אם היינו אומרים שאיסור אשת אח הוא מה שהיתה אשתו בחייו, הלא יש אח"כ תמיד בלי הפסק סבה עצמית לאיסור, ומה מועיל לנו מה שהותרה בשעת מיתה, אלא שמע מינה כנ"ל.
האכן, מובן שהראי' היא רק לשיטת הספרדים הנ"ל שיש לנו ב"יבמה שהותרה ונאסרה" ציור על "דרך הממוצע" שלא יהיו על האשה לא איסור אשת אח ולא מצות יבום, וזה אפשר רק עפ"י היסוד הזה, אבל לשאר הראשונים שמפרשים ש"תחזור להיתרה הראשון" הכוונה ששוב יש עליה מצות יבום, אין ראיה מזה כמובן ממילא.