מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 62
אואת ההבדל בין הא', שכאמור, אנו צריכים שם לכל משפטי התנאים, ובין הג', ששם תנאי מועיל, אבל אין אנו צריכים לכל חוקי התנאים כנ"ל, אנו מוצאים בדברי הרמב"ם פ"ו מהל' אישות (הלכה יד) שכתב: "יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין צריך אדם לכפול תנאי אלא בגיטין וקדושין בלבד, אבל בדיני ממון אין צריך לכפול". ואמנם הרמב"ם בעצמו מוסיף על זה: ואין ראוי לסמוך על זה, שכפילות התנאי עם שאר הד' דברים מתנאי בני גד ובני ראובן אמרו אותם חכמים - אם יעברו בני גד וכו' ואם לא יעברו - ותנאי זה לא היה בגיטין ולא בקדושין". ומה קשה להגיד שהגאונים הללו שכחו פסוק מפורש בתורה!
באכן, ההבדל בין גיטין וקדושין ובין ממון, הוא אותו ההבדל בין בעל המעשה ובין בעל הדין. עפ"י מה שקבענו במדת "מציאות ודין" הגדרה בהכללים של הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, שבכל זאת אין אנו דנים שום עונש עפ"י הודאת בע"ד ומודה בקנס פטור וגם בכלל של "אין אדם משים עצמו רשע", והגדרנו שם כי בעל דין נקרא רק בחיובי ממון, כי שם האדם פועל לא רק את מציאות הדבר, אלא הוא הוא שפועל גם את הדין, וכל החיוב בא מפני שהוא התחייב את עצמו.
גוהבדלנו שם גם בין קנינים למשל, ובין קדושין, שאם האדם מודה שמכר שדה לחברו אז ג"כ אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אבל בקדושין אין אנו אומרים הודאת בע"ד כמאה עדים, כמבואר במס' קדושין (סה, ב), והראשונים מתפלאים מהו ההבדל? - אבל ההבדל הוא כנ"ל, בקנינים, אם אדם מקנה איזה דבר לחברו, הנה דין התורה רק מאשר את הגמירת דעת של האדם שיתחייב לקיים את זה; לא כן בקדושין, למשל, שיש עליה איסור אשת איש שאע"פ שהאדם עשה אותה לאשת איש, אבל האיסור של אשת איש אין זה רק אישור של גמירת דעת שלו, אלא זהו איסור רק מצד איסור התורה, כמו כל איסורי עריות, עיי"ש מה שבארנו במדה הנ"ל.