מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 63
אואותו ההבדל יש גם בדברי הגאונים שמחלקים בין קדושין וגיטין ובין דיני ממונות לענין משפטי התנאים.
בכי משפטי התנאים מראים שלא כל כך קל לבטל את המעשה שכבר נעשה, ואף שאמנם במקום שהוא בעל המעשה ולא רק בעל הפעולה לחוד יכול להתנות תנאי כנ"ל, בכ"ז אנו זקוקים להגיד נתבטל התנאי נתבטל המעשה מעיקרא, כי אם המעשה היה קיים, כבר מתקיימים הדינים עפ"י דין תורה ולא מכח בעל המעשה, אלא מכח דין התורה, וזה לא כך כך קל כנ"ל, וע"כ אנו צריכים לכל הפרטים של דיני התנאים.
גאבל במקום שהוא המתנה איננו רק בעל המעשה לחוד, אלא ג"כ בעל הדין, כמו בדיני ממונות כנ"ל, שם בכלל אין אנו צריכים להגיד שאם נתבטל התנאי נתבטל המעשה מעיקרא - אלא שרק הדין מתבטל, ולעולם המעשה קיים והתנאי שמש רק בתור הגבלה להמעשה שהוא קיים רק בגבולות של התנאי.
דוביתר הסבר, כי בדיני ממונות כמו למשל במקח וממכר, או במתנה, הלא יכול לעשות את זה באופנים שונים, באופן של מכירה לחלוטין, ובאופן של מכירה זמנית, קנין הגוף וגם קנין פירות, מכירה ומתנה בלי הפסק וגם עם הפסק, כמו "נכסי לך ואחריך לפלוני", ובזה כשמתנה תנאי הנה התנאי הוא ג"כ נחשב לאופן המכירה או המתנה, ואין אנו זקוקים כלל להגיד בזה בטל המעשה מעיקרא, אלא מכיון שהוא הבעל דין, ויכול להביא את חלות הדין כמו שהוא רוצה, הנה כשמתנה תנאי הרצון שלו היה רק באופן שכזה, וכמו שאין אנו צריכים בכל ההגבלות שאדם עושה במכירה ומתנה לפרטים קבועים ודינים מסויימים ככה אין אנו צריכים בהגבלות שבאות בהן על יסוד של תנאי לדינים מיוחדים.
הוממילא לפ"ז מסולקת הקושיה מתנאי בני גד ובני ראובן, ששם ס"ס הדין הוא דין התורה, שמהתורה באה להם ה"ונתתם" ולא כמתנה רגילה.
וובזה אפשר לתרץ את הקושיות הידועות שמקשים האחרונים על התוס' בנזיר (יא, א ד"ה דהוי) שמקשים שם "וא"ת תיפוק ליה דנזירות א"א לקיים ע"י שליח"? וכל תירוצם הוא מפני "שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו", א"כ זה ניחא בנזירות, אבל מה יענו בנדרים ושבועות שגם שם אנו מוצאים שמועיל תנאי כמו "קונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ היום, או שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה"? אבל לפ"ז התירוץ פשוט, שבנדרים ושבועות ששם הנודר והנשבע הוא ג"כ בעל הדין בכלל אין אנו צריכים למשפטי התנאים כנ"ל, וכל הקושיה היתה בנזירות ששמה הוא רק בעל המעשה ולא בעל הדין, הדין הוא כבר דין תורה לשיטת המהרי"ט הידועה, שנזירות הוא תואר קדושה, והתורה אוסרת למי שיש לו התואר הזה, ורק בזה היתה הקושיא, וע"ז תירצו כנ"ל.