מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 64
אגם בדיני ממונות יש ציור של בעל המעשה ולא בעל הדין, וזהו מושג הירושה.
בכי לכאורה יש לחקור במהות הירושה, אם יש בזה מושג של מקנה וקונה, שהמוריש הוא המקנה והיורש הוא הקונה - או שזהו מעין מושג של גר שמת, אלא ששם כל הקודם זכה וכאן כל הקודם בקורבה הוא הזוכה אבל לא שייך בזה מושג של מקנה וקונה, כי הלא אין אדם מקנה לאחר מיתה.
גועיין בירושלמי פ' חזקת הבתים (הלכה א) "תינוק שכל זמן שהוא מושלך ביער - וכו' - אביו ואמו נעשים כב' עדים - וכו', א"ר אבוהו וחשוד לומר על מי שאיננו בנו שהוא בנו? דלמא בנכסי הגר קא אמרת". ועי' בס' אור שמח על הרמב"ם בפ"ב מהל' נחלות (הלכה יד) שמפרש את הירושלמי הנ"ל שס"ל דכל הדין ד"יכיר" היינו רק במקום שע"י הכרתו הוא מעביר נחלה מן הראויים ליורשו, אבל בגר שאין לו יורשים כלל ובהכרתו הוא מפקיע לא מצד אלה שבאים מכחו בתור יורשים, רק מאלה שמהפקירא קא זכו, על זה אין הדין של "יכיר", וגם פשטות הלשון בכל מקום מורה בלי שום ספק שמהות הירושה ומהות גר שמת הן שני מושגים נפרדים, ואע"פ שלא שייך להגיד בירושה מושג של מקנה וקונה כנ"ל אבל בכ"ז היורש בא מכח המוריש, ולא כן בגר שמי שזוכה אחרי כך לא שייך כלל להגיד שהוא בא מכח הגר, שמכיון שמת כבר אין לו כח כלל, והוא זוכה את הדבר רק מצד שזהו הפקר.
דאבל ס"ס מאידך גיסא, מובן שיש הבדל בין המושג מקנה וקונה ובין המושג מוריש ויורש, וההבדל נראה שהוא בזה, שהמקנה כאמור הוא לא רק בעל המעשה, אך ג"כ בעל הדין, שכל הדין מתהוה על ידו, ולא כן המוריש כשהוא מוריש בחייו כמו לריב"ב שאם אמר איש פלוני ירשני, שאם הוא ראוי ליורשו דבריו קיימין (ב"ב קל, א), שגם אז לא נחשב המוריש לבעל דין שהוא בעצמו עושה את הדין אלא שזהו כבר דין התורה, דין הירושה, הדין של "והיה ביום הנחילו את בניו" שיכול להנחיל לכל מי שירצה.