מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 65
אומכאן נובע כל הדין שם במשנה "האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שמתנה על מה שכתוב בתורה" - שתמיד הפירוש הוא שהתנאי הוא נגד התורה והתנאי בטל והמעשה קיים, ולא כן כאן, שהמדובר הוא להיפך שהמעשה הוא נגד התורה והמעשה גופא בטל.
בולכאורה יש לתמוה, אם גם על זה נופל המושג מתנה על מה שכתוב בתורה, א"כ מדוע אנו אומרין שנדר חל על דבר מצוה, ואם אמר קונם סוכה עלי וכדומה הנדר חל, כמבואר בנדרים (טז, א), הלא ס"ס גם הנדר הזה הוא נגד התורה?
גובכלל מה כל המחלוקת של אביי ורבא אם "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד מהני" או "לא מהני" מדוע לא נבוא בזה מצד מתנה על מה שכתוב בתורה?
דאך באמת זהו ההבדל, וכפי שאמרנו שבמקום שהוא גם הבעל דין אין אנו צריכים לכל משפטי התנאים, וממילא לא שייך ג"כ לבוא מצד מתנה על מה שכתוב בתורה בנדר, כי כאמור בנדר שהיסוד הוא "לאסור איסור על נפשו" והתורה רק מאשרת את הדין שקבל על עצמו כנ"ל, וע"כ אפילו אם אמר קונם סוכה עלי אי אפשר לבוא בזה מצד שזהו נגד התורה, מאחרי שזהו דין התורה גופא ש"לא יחל דברו", וגם על הדבור של "קונם סוכה עלי" ג"כ יש אותו הדין, ובכן אי אפשר לבוא בזה מצד מתנה על מה שכתוב בתורה רק מצד מושבע ועומד מהר סיני, וע"ז בא הנמוק הידוע שהמושבע ועומד הוא הגברא, והנדר חל על החפצא, ואין סתירא בעצם הדברים כאשר כבר בארנו במדת "בעצם ובפועל".
הובנוגע להקושיה השניה א"כ למה לן כל המחלוקת של "אי עביד מהני" או "לא מהני" כנ"ל? אפשר לומר ששם הלא כל המחלוקת "אי עביד" זאת אומרת גם פעולה ידועה, מה שאין כן באומר "איש פלוני ירשני" שכל הדבר נעשה רק עפ"י דבור לבד.
ווזהו ג"כ הדין שבאומר נכסי לך ואחריך לפלוני, שאם הראשון ראוי ליורשו, הנה ירושה אין לה הפסק כמבואר שם בב"ב (קכט, ב), שזהו ג"כ מפני שהוא רק בעל המעשה ולא בעל הדין, והדין הוא דין תורה והתורה אומרת ש"ירושה אין לה הפסק", ושם (קכו, ב) מקשינן "אלא לרבנן יכיר למה לי - וכו' - אילו בעי למותבה ליה במתנה מי לא יהיב ליה"?
זוהקצוה"ח (בסימן לד ס"ק ד) רוצה להביא מזה ראיה, שכל הדין של הודאת בע"ד כמאה עדים דמי זהו רק מטעם מיגו, ומתפלפל מדוע אנחנו אומרים ש"כמאה עדים דמי" הא מיגו במקום עדים לא אמרינן? אך באמת זהו רק מה שאמרנו במדת "מציאות ודין" שהכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" הוא רק במקום שהוא ג"כ בעל הדין, ולא כן ב"יכיר" שהוא רק בעל המעשה ולא בעל הדין, כי הדין זהו כבר דין ירושה שזהו דין התורה.