מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טו; פועל פעול ופועל יוצא 69
אונחזור למה שהתחלנו בהתחלת המדה הזו במצוות ועבירות, שלפעמים נופל הספק אם ההדגשה של המצוה והעבירה היא בהפועל והפעולה או שהיא בהפועל יוצא.
בלמשל, במצות קבורת המת ג"כ יש לחקור אם המצוה הוא בעצם פעולת הקבורה, או שהמצוה היא בהפועל יוצא שבדבר, שיהיה קבור.
גוהנ"מ אם כבר נקבר המת והוציאוהו אח"כ אם יש חיוב לקבור אותו שנית או לא. ואת החקירה הזו אנו מוצאים בס' של אחד מאחרוני האחרונים, ס' "נר אהרן" להגאון מטווריג ז"ל, שמאריך בזה בדברי טעם.
דכי לכאורה דבר פשוט הוא שחיוב הקבורה הוא אפילו פעמים הרבה, כמבואר בתשב"ץ לענין בעל שחייב לקוברה גם בפעם שניה, אך באמת יש במצות קבורה משום שני דברים: א) עצם חיוב הקבורה כשהיא לעצמה, שאת זה אנו למדים מהכתוב"קבור תקברנו". ב) מצד כבוד המת, שזה מוטל רק על הקרובים. והנה בנוגע להדבר השני בודאי שזהו חיוב נמשך, ואפילו אם נקבר פעם אחת חייב לקוברו שנית, אכן הספק הוא בנוגע לדבר הא' שבזה עדיין הספק במקומו עומד.
האכן נראה לי להביא ראיה שעיקר המצוה בזה הוא בהפעולה ובהפועל יוצא, כלומר שיהיה מת קבור, מהא דקי"ל שהמוציא את המת עמ"נ לקוברו פטור למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואם נימא דעצם פעולת הקבורה היא מצוה, מדוע זה נקרא מלאכה שאצל"ג, מ"ש זה מהמוציא ס"ת עמ"נ לקרוא בה? אלא משום דבס"ת עצם הקריאה היא מצוה, משא"כ בקבורה כפי שמבארים שכל המצוה הוא "ואקברה את מתי מלפני", כלומר "שעיקר המצוה הוא שלא יהיה המת כאן", ועכ"פ רואים מזה שעיקר המצוה הוא שיהיה המת קבור, ולא שבעצם פעולת הקבורה תהיה המצוה.
וועי' במדת "אמצעי ותכלית" (מדה י אות מז) שביארנו שם שאמנם יש בקבורה לא רק ענין שלילי לבד, כנ"ל להוציא את המת מכאן, אך גם תכלית חיובית משום בזיוני או משום כפרה, אך זהו רק בדרך אגב, ומכיון שעיקר התכלית הוא מצד "ואקברה את מתי מלפני", בשביל כך נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה כנ"ל.
זויוצא מזה לפ"ד הנ"ל שכיון שהמצוה הוא שיהיה מת קבור, אז אפילו אם הוציאוהו אחרי הקבורה, יש חיוב לקוברו שנית, שזאת אומרת, שכל מצוה שהיא בהפועל יוצא, אז כל זמן יש מצוה שהפועל יוצא יתקיים ולא די בזה שפעם אחת יצא אל הפועל.
חואמנם בס' הנ"ל מביא סתירות בכללא זו; למשל בחולין (פז, א) במשנה "כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כסהו הרוח חייב לכסות", ובגמרא שם "מאי שנא מהשבת אבדה דאמר מר התם אפילו מאה פעמים? אמר ליה התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו" - ואמנם בודאי בשני הדברים הללו בכסוי הדם והשבת אבדה, הנה עיקר המצוה הוא בודאי בהפועל יוצא שיהיה הדם מכוסה ושהאבדה תוחזר לבעליה - ואנו רואים שלולי המיעוט המפורש בכסוי הדם היה מחויב לכסות כשנתגלה, וזהו כדברינו הנ"ל שהמצוה שהיא בהפועל יוצא אז עליו לראות שזה יתקיים וככה ג"כ המצוה של שילוח הקן שבודאי ג"כ המצוה בפועל יוצא שג"כ החיוב הוא אפילו במאה פעמים, וג"כ בצפור המשתלחת פוסק הרמב"ם בפי"א מהלכות צרעת (ה"א) דצריך לשלחה אפילו הרבה פעמים, אבל קשה מדברי הראב"ד בס' האשכול שכתב דלהכי משוך מדאורייתא פטור דלא חייבה התורה במילה רק פעם אחת, ומ"ש מילה מכל הענינים הנ"ל, והלא מילה ג"כ המדה הוא בהפועל יוצא שיהיה מהול? והתירוץ שיש על זה בספר הנ"ל הוא דחוק מאוד.
טאכן נ"ל להבדיל בין פועל יוצא שתכליתו הוא בחיוב ובין פועל יוצא שתכליתו הוא בשלילה, למשל, קבורה כפי שאמרנו מקודם תכליתו העיקרית היא בשלילה, כמ"ש "ואקברה את מתי מלפני" שלא יהא מוטל בבזיון, הנה ממילא אף אם קברו אותו כבר פעם והוציאוהו, הנה שוב יש המצוה של "ואקברה את מתי מלפני" - וככה כל דבר שמצוה בא לשלול את האופן שבו נמצא הדבר, הנה אפילו אם אותו האופן הולך ונשנה כמה פעמים חוזרת וניעורה אותה הסבה המחייבת אותו לשלול את אותו האופן, וזהו הדבר ג"כ בהשבת אבדה, שהאבדה, כ"ז שהיא בכלל אבדה מחייבת אותו בהשבה כדי שלא תהיה בכלל אבדה, וע"כ אין הבדל בין פעם אחת להרבה פעמים, אבל במקום שמצות הפועל יוצא הוא בשביל תכלית חיובית, אז אפשר שפיר שבפעם אחת כבר יצא ידי חובתו, כמו למשל מילה, אע"פ שכאמור ג"כ שם המצוה בהפועל יוצא שיהיה מהול, אבל המצוה הוא בהתכלית החיובית שיהיה מהול ולא רק מצד השלילי שבדבר שלא יהיה ערל, אז הוא יוצא ידי חובתו בהפועל יוצא שפעל בפעולתו הראשונה, ושלוח הקן בודאי שייך להסוג הראשון שזהו תכלית שלילית - כמו שהתורה בעצמה מדגישה, "לא תקח אם על הבנים שלח תשלח" וכו', כל מה שהשלוח בא מצד הלא תקח, אז אין מספר לפעולות השלוח, וכל מה שחזר הוא צריך לשלוח עוד פעם.
יאבל בכסוי הדם יש באמת להסתפק, אם התכלית הוא בשלילה שלא יהיה הדם מגולה, או יש בזה תכלית חיובית שיהיה הדם מכוסה, וע"ז בא המעוט "וכסהו" ללמד שבאמת המצוה היא בשביל תכלית חיובית שיהיה הדם מכוסה, וכיון שכסה פעם אחת והיה כבר הדם מכוסה כבר יצא בזה.
יאובעצם הדבר אם מילה באה בעיקר מצד השלילה שבדבר שלא יהיה ערל, או מצד החיוב שבדבר שיהיה מהול, נראה שבזה יש מחלוקת התנאים במשנה נדרים (לא, ב) "ר' אליעזר בן עזריה אומר, מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגויים ערלים, ר' ישמעאל אומר, גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ר' יוסי אומר, גדולה מילה שדוחה את השבת" וכו' - נראה שלדברי ר' אליעזר בן עזריה המילה באה להסיר את השלילה, להסיר את מאוס הערלה, ולכל שאר התנאים שמה יש במילה בעיקר הנמוק החיובי. ונמוקו של הראב"ד בס' האשכול הנ"ל הוא רק לאלה הסבורים שיש במילה נמוק חיובי כנ"ל.