המידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 6
אוכבר כתבנו במק"א, שזהו ההבדל בין איסור לקודש. כי בכל קדשים, כיון שכבר נעשה הדבר הקדש אזי צריכים לסבה להתיר; ומה שאנו אומרים "אין חוזר ונראה", פירוש הדבר ג"כ על העדר הסבה, שאין כבר סבה שיכולה להתיר, ולא כן באיסורים בחולין, ששם להיפך צריכים תמיד יסוד לאיסור, ואם היסוד הזה מתבטל, ממילא מתבטל האיסור.
באכן, אנו מוצאים בזה מחלוקת הראשונים, כי לפי דברי הרבה ראשונים יוצא, שבאמת אין הבדל עצמי בין הקדש, קדושין, ממונות ואיסור, אלא ההבדל בין עצם ובין מקרה, כלומר: שכל איכות המוגבלת בזמן איננה איכות עצמית אלא מקרית ובשביל כך גם בקנין לזמן אין להקונה בעלות עצמית אלא מקרית; ובלשון הראשונים, שגם בזה אין לו להקונה קנין הגוף אלא רק קנין הפירות. עי' בר"ן נדרים (כט, א) בד"ה 'אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה' שכתב: 'ואפשר דנהי דסבירא ליה לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי, בהאומר לאשה, מודה דלמחר לא נפקע בלא גט, והיינו טעמא, משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות לחוד מקרי, כדמוכח בסוף השולח (גיטין מו, ב) גבי המוכר שדה לחברו בזמן שהיובל נוהג, הלכך גבי הקדש, כיון דודאי חיל עליה הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא דתחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד, שאפילו שכל כיוצא בזה אינו קנין הגוף' - כלומר: שיש רק כלל אחד בכל המושגים הנ"ל, שכל איכות הדבר המוגבלת בזמן אין זה בגוף הדבר, בין אם האיכות היא בעלות ממונית או בעלות של אישות או איכות של הקדש. ואם הוא מגביל את האיכות בזמן, אזי עלינו לראות אם אפשרית היא גם כשלא תהיה בגוף הדבר.
גולדברי הר"ן הנ"ל יוצא שהפשיטות של הגמ' "שהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלי גט" אין זה מצד ההקדש שבדבר - ד"אסר ליה אכולי עלמא כהקדש", אלא מצד הקנין שבדבר. וההבדל מדיני ממונות ששם אפשר ג"כ קנין לזמן וכאן אי אפשר, הוא רק בזה, ששם מצוייר גם קנין פירות ובאשה אין ציור של קנין פירות. וזוהי ג"כ סברת הרא"ה שהביאה הר"ן בגיטין על הא דאמרינן שם כנ"ל, "כיון דפסקה פסקה" ש"מהכא שמעינן שהנותן קרקע לחברו גוף ופירות יום אחד, שזכה מקבל בקרקע, דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה" - ולא רצה לחלק בין גט שהמושג הוא מושג של אישות לבין קנין שהמושג הוא מושג ממוני. כי כאמור, לפ"ז אין כאן הבדל במושגים אלא הבדל בין גוף ובין פירות. ואם כבר יצא הגוף ממנו אפילו ליום אחד כבר יצא לעולם, שזאת אומרת ג"כ שאין איכות עצמית לזמן.