מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 7
אומובן ממילא שבזה מסולקות קושיות הא"מ שהרבה לתמוה על הרא"ה הנ"ל, א"כ, איך ס"ד דבר פדא ורב הונא למימר דקדושה פקעה בכדי אחרי דגם בדיני ממונות אמרינן כיון דפסקה פסקה? וגם לרב המנונא, הלא כל טעמא הוא רק משום דקדושה שבהן להיכן הלכה, ולדעת הרא"ה אין אנו זקוקים כלל לזה?
באך לפ"ד הנ"ל אדרבא, הרא"ה הוכיח את דינו מזה, משום שכאמור לדעתו אין כאן ההדגשה על הקדושה אלא על הגוף, כלומר: שכל איכות המוגבלת בזמן אין זו איכות הגוף; אין זו איכות עצמית, ובזה גופא היא המחלוקת בין בר פדא ורב המנונא. ואחרי שאנו פוסקים כרב המנונא, שקדושת הגוף לא פקעה בכדי, הוא הדין כל קנין הגוף אי אפשר להפקיע ע"י הגבלה זמנית.
גאלא שס"ס יש סתירה בין דברי הר"ן בנדרים הנ"ל ובין דברי הר"ן בגיטין, מה שמביא בשם הרא"ה, דאילו לפי דבריו בנדרים יוצא, שהמוכר לזמן אע"פ שהתנה בפירוש שהוא מוכר גם את הגוף והפירות, בכ"ז, מכיון שהגביל את זה בזמן לא מקרי זה קנין הגוף אלא אך ורק קנין פירות. ואילו לפי דברי הרא"ה יוצא, שגם בקנין לזמן הוקבע קנין עולמי? ונצטרך להגיד שהוא אומר את זה בשם הרא"ה, וליה לא סבירא ליה, כמו שאומר שם מפורש בנדרים הנ"ל: "הלכך אפילו את"ל דהלכתא כבר פדא, אפילו הכי דוקא בהקדש הוא דאמר הכי דקדושה לא פקעה בכדי, אבל דיני ממונות כיון דזכיה דממונא פקעה בכדי, כדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ומה ששייר ראשון מיהא אית ליה זכותא דפקעה זכותא דראשון בכדי, וה"נ, כי אמר שדה נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותיה".