מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 8
אוהמחלוקת בזה היא ע"פ מה שביארנו במדת "עצם והסתעפות", שהאדם הוא בעל דבר רק בעצם הדבר ולא בהסתעפות של הדבר. וזהו ג"כ הטעם ב"היום את אשתי ולמחר אי את אשתי שלא נפקא בלי גט", מפני שהזמן הבא אחרי שהדבר כבר נתהוה הוא בבחינת הסתעפות המסתעף ממילא, ולא נחוץ בזה כבר הרצון של בעל הדבר. ובשביל זה גם אי רצונו לא מעלה ולא מוריד. ועי' שם, שע"פ היסוד ההגיוני הנ"ל, אין בעל הדבר בכלל ההסתעפות של הדבר, ובזה ביארנו את המושג של מתנה על מה שכתוב בתורה שמעשה קיים ותנאי בטל, ובכ"ז בממון אנו מוצאים מחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודא. ר' יהודא אומר בדבר שבממון תנאו קיים, והסברנו שם, מפני שלדעת ר' יהודא אי אפשר לקבוע בממון מסמרות, אחרי שבממון יש ג"כ דין של מחילה, וס"ס, כיון שהשני מרוצה לכן זה לא גרע ממחילה.
בובהציור הזה, כשנותן גם את הגוף והפירות ליום אחד, הנה הרא"ה ג"כ בא מתוך מדת עצם והסתעפות הנ"ל, שאע"פ שהנותן התנה בפירוש שנותן רק ליום אחד, אבל גם הוא אינו בעלים רק על עצם הנתינה, שאם רוצה הוא נותן ואם אינו רוצה - אינו נותן, אבל הוא אינו בעלים כלל על המשכת הזמן, שזה כבר מסתעף ממילא, שאגב אורחא יוצא מזה כלל הגיוני קבוע, שבכל איכות עצמית הנה הזמן איננו בבחינת חלק מהדבר אלא בבחינת דבר המסתעף. אכן, דברי הר"ן בנדרים מיוסדים ע"פ ההלכה כר' יהודא, שבדבר שבממון תנאו קיים אפילו במתנה על מה שכתוב בתורה, וה"נ ס"ס שני הצדדים הסכימו על זה שהמתנה תהיה רק זמנית, הנה זהו בבחינת מחילה כנ"ל. ולכן, אע"פ שהתנה בפירוש שמכר גם את הגוף, בכ"ז לא הוה בזה רק קנין פירות, מכיון שהסכים על הגבלה זמנית, זהו כאילו מחל לו את קנין הגוף שבדבר.